אבא שלי קפא במטבח ואמא שלי תפסה אותו בחגורה. בלילה ההוא הזמנתי טיסה הביתה והפסקתי לסמוך על הנוירולוג שלו שיסדר את זה.

אני כותבת את זה ב-2 בלילה מהדירה שלי בתל אביב. אבא שלי בבית שלו בבאר שבע, 1,400 ק"מ מפה, ואני זאת שאמורה עכשיו לישון. אבל אני לא מצליחה. כי ביום שלישי שעבר אמא שלי התקשרה אליי בוכה ב-11 בלילה וסיפרה לי שאבא קפא באמצע צעד במטבח ונפל קדימה על המקרר לפני שהיא הספיקה לתפוס אותו.

הוא בן 62. הוא אובחן עם פרקינסון לפני 4 שנים. ובשנה האחרונה, הקיפאון נהיה כל כך גרוע שאמא שלי, בת 60, הפכה להיות רשת הביטחון שלו במשרה מלאה.

אני בת 31. יש לי עבודה, בן זוג, חיים. ואני גם הבת שלא מצליחה להפסיק לחפש בגוגל "קיפאון בהליכה פרקינסון" ב-2 בלילה, בניסיון למצוא משהו, כל דבר, שיעצור את ההידרדרות לפני שאני אאבד אותו.

אם אתה קורא את זה עכשיו כי הרגליים של אבא שלך נדבקות לרצפה, אם אמא שלך גמורה מלהיות צמודה אליו מאחור כל הזמן, אם כל פעם שהטלפון מצלצל אתה דורך את עצמך לקראת החדשות שהוא נפל שוב... אני צריכה שתקרא מה גיליתי. כי זה הדבר היחיד שבאמת עבד.

"ראיתי את אבא שלי הולך וקטן ממרחק 1,400 ק"מ"

אבא שלי פעם היה בונה דברים. הוא אימן את קבוצת הכדורסל שלי כשהייתי בת 8. הוא בנה את הדק בחצר האחורית שלנו בקיץ שבו מלאו לי 12. הוא ליווה אותי לחופה לפני 3 שנים ואני זוכרת שחשבתי לעצמי כמה חזקה הרגשתי את היד שלו בתוך שלי.

האבחון הגיע שנה אחרי החתונה שלי. פרקינסון. שלב מוקדם. אפשר להתמודד עם זה. זה מה שהנוירולוג אמר.

בשנתיים הראשונות, באמת היה אפשר להתמודד. הרעד ביד. הנוקשות. הנוירולוג שלו נתן לו לבודופה והוא צחק על זה. "אני על סמים עכשיו," הוא היה אומר, ואמא שלי הייתה צוחקת ומגלגלת עיניים.

ואז הקיפאון התחיל. שמתי לב לזה בפעם הראשונה שטסתי הביתה לחג ההודיה לפני שנתיים. הוא עצר במשקוף של המטבח. רק לחצי שנייה יותר מדי. לא ייחסתי לזה חשיבות. אמא שלי כבר שמה לב לזה במשך חודשים. היא פשוט לא סיפרה לי כי היא לא רצתה להדאיג אותי.

זה מה שהורים עושים. הם מגוננים עליך מההידרדרות שלהם עד שהם כבר לא יכולים יותר.

עד חג המולד האחרון, העצירות האלה הפכו לקיפאון אמיתי. באמצע צעד. באמצע סיבוב. ביציאה מהאוטו. בקימה משולחן האוכל. בשנייה אחת הוא היה זז, ובשנייה שאחריה הוא היה תקוע, הגוף שלו נוטה קדימה בזמן שהרגליים סירבו לזוז.

אמא שלי התחילה ללכת מאחוריו לכל מקום. לא לידו. מאחוריו. עם הידיים מורמות קצת. מוכנה לתפוס לו בחגורה אם הוא מתחיל ליפול.

הוא נפל 11 פעמים בשנה שעברה. אמא שלי תפסה אותו ב-6 מהפעמים האלה. ב-5 האחרות, היא לא הייתה מספיק מהירה. הוא שבר את פרק כף היד פעמיים. גיליתי על השבר השני 3 ימים אחרי שהוא קרה כי אמא שלי לא רצתה להפריע לי בעבודה.

אני רוצה שתקרא את המשפט הזה שוב. אמא שלי לא רצתה להפריע לי בעבודה. בעלה ב-38 השנים האחרונות היה במיון עם שבר בפרק כף היד ב-2 בלילה והיא לא התקשרה אליי כי היא לא רצתה להפריע לי.

זה מה שהמחלה הזאת עושה למשפחות.

החלק שאף אחד לא מזהיר את הילדים לגביו

הנה מה שהלוואי שמישהו היה אומר לי כשאבא שלי אובחן לראשונה.

זה לא רק הוא. זאת גם אמא שלך. זה גם אתה.

המחלה שואבת את אמא שלך פנימה. היא מפסיקה לישון. היא מפסיקה ללכת לחוג קריאה. היא מפסיקה לבקר את אחותה בחיפה כי היא מפחדת להשאיר אותו לבד לסוף שבוע. העולם שלה מתכווץ לאותם 3 חדרים כמו שלו. והיא עושה את זה בלי להתלונן. כי היא אוהבת אותו. כי לזה היא התחייבה.

ובשביל אלה מאיתנו שגרים רחוק, יש סוג מסוים של אשמה שאוכלת אותך מבפנים בלילה. אתה לא יכול להיות שם. אתה לא יכול ללכת מאחוריו במשקוף. אתה לא יכול להיות זה שתופס אותו כשהוא נופל. אתה הילד שמתקשר בימי ראשון ושומע את הקול של אמא שלך נהיה קצת יותר עייף כל חודש, ואתה יודע, אתה יודע, שהיא לא מספרת לך הכל.

והאבל הוא מוזר. כי הוא עדיין פה. אבל האבא שליווה אותי לחופה נעלם סנטימטר אחרי סנטימטר, צעד קפוא אחרי צעד קפוא. ואף אחד לא מכין אותך לסוג כזה של אובדן.

אחי ואני התחלנו לנהל את שיחת ה"אפשרויות" לפני 6 חודשים. אתה יודע איזו. זאת שבה אנחנו משתמשים במילים כמו "בית אבות" ו"איכות חיים" ו"מה הכי טוב בשביל אמא". וכל פעם שניהלנו אותה, שנאתי את עצמי. כי לא הייתי מוכנה. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן. ואמא שלי בטוח לא הייתה מוכנה. אבל נגמרו לנו הרעיונות.

הנה מה שהכי הרגיז אותי. באמת הכי הרגיז.

אמא שלי הייתה בכל תור. היא נהגה. היא חנתה קרוב. היא הלכה מאחוריו במסדרון. היא ישבה לידו וענתה על חצי מהשאלות כי התסכול שלו גרם לו להסתגר במצבים רפואיים.

היא תיעדה את אירועי הקיפאון שלו במחברת. תאריכים. שעות. משך זמן. מה גרם להם. היא הביאה אותה לכל תור.

ואתה יודע מה הם עשו כל פעם?

שינו לו את המינון של הלבודופה. שוב.

"בואו נעלה את המינון."

"בואו נוסיף אנטקפון כדי להאריך את ההשפעה."

"בואו ננסה לחלק את המנות אחרת."

ואמא שלי הייתה יושבת שם, עם מחברת ביד, ושואלת את אותה שאלה: "אבל מה עם הקיפאון? כי הקיפאון רק מחמיר."

והם היו אומרים את אותו הדבר כל פעם: "התרופה אמורה לעזור עם זה."

זה לא עזר. זה אף פעם לא עזר. הרעד שלו קצת השתפר. הנוקשות שלו קצת פחתה. אבל הקיפאון? הוא החמיר. מספר הפעמים שהוא קפא במקום הוכפל אחרי שהעלו לו את הלבודופה.

ואז מצאתי את הנוירולוג שסוף סוף אמר את האמת

מצאתי אותו כמו שמילניאלס מוצאים הכול. ב-1 בלילה. בטלפון שלי. בזמן שבן הזוג שלי ישן לידי ולא יכולתי להפסיק לחשוב על אבא שלי.

הוא מומחה לשיקום נוירולוגי. 22 שנים בטיפול בהפרעות תנועה. מעל 3,100 מטופלי פרקינסון. הוא כתב מאמר שהסביר למה לבודופה אף פעם לא פותר קיפאון בהליכה, וזה היה כאילו מישהו סוף סוף נתן שם לדבר שאמא שלי ואני הסתובבנו סביבו במשך שנתיים.

הנה מה שהוא אמר:

"קיפאון בהליכה הוא לא רק בעיה של דופמין."

כולם מתמקדים במוח. בדופמין. בכדורים. אבל אף אחד לא מסתכל על הקצה השני של השרשרת: השרירים והעצבים המוטוריים בכפות הרגליים ובשוקיים שמוציאים לפועל את פקודת ההליכה.

עם הזמן, פרקינסון מפחית את התנועה. ההליכה הגוררת, הפחד ליפול, הישיבה המרובה וההליכה המועטה. כל זה גורם לשרירי הרגליים התחתונות להיחלש ולמסלולים העצביים-מוטוריים להיות שקטים. השרירים שמרימים את כף הרגל, דוחפים מהקרקע ומתחילים כל צעד הופכים לרדומים.

אז גם בימים הכי טובים של הכדורים, גם כשהאות של הדופמין נשלח בצורה מושלמת, המסר מגיע לשרירים רדומים מדי בשביל להגיב מספיק מהר. והעיכוב הזה של שבריר שנייה? זה הקיפאון.

הוא ניסח את זה ככה: "זה כמו לצעוק הוראות למישהו שנרדם. המסר ברור. הנמען פשוט לא מקשיב."

קראתי את זה ב-1:30 בלילה והתיישבתי במיטה. במשך שנתיים אמא שלי ואני ראינו איך מתאימים לו את התרופות והקיפאון שלו רק מחמיר. וזה היה בגלל שהכדורים פתרו רק חצי מהבעיה. החצי של המוח. לא החצי של הרגליים.

למה הכדורים אף פעם לא פתרו את זה (ולמה התפוצצתי מכעס כשסוף סוף הבנתי)

כל ההתאמות האלה של הכדורים? הן עוזרות למוח לשלוח את האות. אבל אם הצד המקבל, השרירים בכפות הרגליים ובשוקיים שלו, הפכו לשקטים אחרי חודשים או שנים של תנועה מופחתת, שום שינוי במינון לא יעיר אותם.

הכדורים עוזרים למסר. הם לא מתקנים את הנמען.

זאת הסיבה שהקיפאון המשיך להחמיר למרות תרופות "מותאמות". זאת הסיבה שהמחברת של אמא שלי הראתה יותר מקרים של קיפאון, לא פחות. זאת הסיבה שכל פגישה של 8 שבועות לא הניבה שום דבר חוץ מעוד שינוי במרשם.

זה לא היה בגלל שהרופאים לא ניסו. הם עבדו על הצד הלא נכון של הבעיה.

עולם השיקום יודע שגירוי שרירים חשמלי יכול להפעיל ישירות נוירונים מוטוריים רדומים, לעקוף לגמרי את האות התקול מהמוח ולהכריח את השרירים לפעול. פיזיותרפיסטים משתמשים בזה. מדעני תנועה חוקרים את זה. ההוכחות קיימות ופורסמו.

אבל אף אחד לא מיישם את זה על קיפאון של פרקינסון. למה? כי אין חברת תרופות שמוכרת הפעלת נוירונים מוטוריים. אי אפשר לשים את זה בכדור. אין הכנסה חוזרת מלהעיר שרירי רגליים רדומים.

יש כסף בלהתאים לו את הלבודופה כל 3 חודשים. בלהוסיף כדורים חדשים על גבי ישנים. בביקורים אצל המומחה שאמא שלי הסיעה אותו אליהם כל 8 שבועות.

מכשיר EMS שמעיר את המסלולים המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים והשוקיים שלו? קנייה חד פעמית. פחות מ-250 ₪.

ישבתי במיטה ב-2 בלילה וקראתי את זה, והרגשתי שני דברים ביחד: תקווה, וזעם. תקווה כי היה פה משהו הגיוני. זעם כי אף אחד לא סיפר להורים שלי על זה במשך 4 שנים של ביקורים אצל מומחים.

הרופאים האחרים שסוף סוף אומרים את זה בקול רם

"השיחה הכי קשה שיש לי היא לא עם המטופל. היא עם בת הזוג ולפעמים עם הילדים הבוגרים שיושבים לידם. כי הם אלה שעוקבים אחרי מקרי הקיפאון, תופסים אותו בנפילות, ומאבדים שעות שינה. ואני צריך להגיד להם שהתאמת התרופות שעשינו עכשיו כנראה לא תפתור את הקיפאון. לבודופה היא תרופה מצוינת לרעד ונוקשות. אבל קיפאון פועל דרך מעגלים אחרים, מעגלים שכדורים בקושי נוגעים בהם. המשפחות שמוסיפות גירוי עצבי ממוקד בשלב מוקדם, כשהשרירים עדיין ברי-שיקום, מקבלות שנים של ניידות בחזרה. אלה שמחכים לשינוי המינון הבא, ממשיכים לחכות."

מומחה להפרעות תנועה, 19 שנים בטיפול בפרקינסון

"גם החיים של המטפל קופאים. ויותר ויותר אני רואה שהילדים הבוגרים הם אלה שמוצאים את הפתרון, כי הם יכולים לחפש מידע באמצע הלילה ובן או בת הזוג שבבית כבר מותשים מכדי לחפש עוד משהו. כשהתחלנו להמליץ על טיפול EMS ותדירות הקיפאונות ירדה, השינוי במשפחה המטפלת היה גדול באותה מידה. בן הזוג התחיל לישון שוב. הבת הפסיקה לבכות בדרך לעבודה. משפחה אחת אמרה לי: 'קיבלנו את אבא בחזרה. אבל בכנות? קיבלנו גם את אמא בחזרה'. ככל שמחכים יותר, ככה יותר חיים מצטמצמים".

פיזיותרפיסטית, שיקום נוירולוגי, באר שבע

"יש לי מטופלים שהוציאו 120,000 ₪ על בדיקת האפשרות של גירוי מוחי עמוק (DBS), רק כדי לגלות שזה לא מטפל ספציפית בקיפאון שלהם. היו לי מטופלים שניסו 5 שילובים שונים של תרופות ועדיין קפאו במקום במשקופים של דלתות. כשהתחלתי להמליץ על טיפול EMS כגישה ראשונה ספציפית לקיפאון, רוב המטופלים שלי דיווחו על פחות אירועים כאלה כבר בחודש הראשון. לא פולשני. בלי תופעות לוואי. בלי התנגשות עם תרופות. מי שמוצא את הפתרון הזה הוא המטפל העיקרי, ובדרך כלל זה הילד הבוגר. לא הנוירולוג. והלוואי שזה לא היה נכון".

מומחה בכיר לשיקום, מרכז שיקום בבית חולים גדול בישראל

מה באמת מעיר את השרירים הרדומים האלה (ולמה זה לוקח רק 20 דקות)

המומחה הסביר את הפרוטוקול להפעלה מחדש של המסלולים המוטוריים הרדומים. 3 דברים שקורים במקביל, במשך 20 דקות ביום בלבד בזמן שהוא יושב על הכורסה שלו ורואה חדשות:

1. הפעלה עמוקה של תאי העצב המוטוריים

גירוי שרירים חשמלי אמיתי עוקף את המוח לגמרי ומפעיל ישירות את תאי העצב המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים ובשוקיים. זה מכריח את שרירי הצעידה להתכווץ גם כשהאות מהמוח נתקע. לא עקצוץ שטחי כמו ממכשיר TENS. לא רטט. כיווץ שרירים אמיתי ובלתי רצוני. הרגליים שלו עושות את העבודה בלי שהמוח שלו צריך ליזום אותה.

2. מחזורים קצביים של כיווץ ושחרור

דפוס הכיווץ-שחרור מחקה את הקצב הטבעי של הליכה, ומבסס מחדש את המקצב המוטורי שהקיפאון משבש. כל מחזור מאמן את המסלולים הרדומים לפעול שוב ברצף הנכון, ובונה מחדש את תבנית הצעידה מהיסוד.

3. הפעלת משוב תחושתי

הגירוי יוצר אות תחושתי מכפות הרגליים בחזרה אל המוח, ומספק את הרמז החיצוני ששובר את הקיפאון, אבל מתוך השריר עצמו. המוח רושם את התנועה, מזהה שהמסלול עדיין קיים, ומתחיל להסתנכרן איתו.

זה אותו פרוטוקול שמשתמשים בו במכשירי שיקום קליניים שעולים 20,000 ₪ ויותר. אותו מנגנון שמטפלים בהפרעות תנועה משתמשים בו כדי לאמן מחדש את ההליכה.

אבל הנה החלק שגרם לי להזמין את זה עוד באותו לילה: ככל שהמסלולים המוטוריים האלה נשארים רדומים יותר זמן, ככה יותר קשה להפעיל אותם מחדש. בשנה הראשונה עד השנייה של תסמיני הקיפאון, המסלולים רדומים אבל אפשר לשקם אותם. התגובה מהירה. בשנה השנייה עד הרביעית, השיקום לוקח יותר זמן אבל הוא עדיין לגמרי אפשרי. מהשנה הרביעית והלאה, המסלולים מתחילים להיחלש מבחינה מבנית. שיפור עדיין אפשרי אבל הוא איטי יותר.

אבא שלי היה בשנה השנייה. הוא היה בדיוק בחלון ההזדמנויות. כל חודש שחיכיתי היה חודש שבו נהיה יותר קשה להגיע למסלולים האלה.

"הזמנתי את זה ב-2 לפנות בוקר. שלחתי את זה ישר לבית שלהם בחיפה. טסתי הביתה באותו סוף שבוע כדי להרכיב לו את זה בעצמי".

לא סיפרתי לאמא שלי שאני באה. רציתי להפתיע אותה. נכנסתי בבוקר של שבת עם הקופסה מתחת לזרוע וקפה מהמקום האהוב עליה במרכז העיר.

אבא שלי לא ממש האמין. ברור שלא. אחרי 4 שנים של תורים לרופאים שלא שינו כלום, הוא הפסיק להאמין שמשהו חדש יעזור. "עוד גאדג'ט", הוא אמר.

לא התווכחתי איתו. פשוט הנחתי את זה מול הכורסה שלו ואמרתי, "אבא. 20 דקות. זה כל מה שאני מבקשת. תעשה את זה בשבילי".

הוא הרגיש את השרירים מתכווצים ומשתחררים. הפעלה אמיתית. לא זמזום שטחי. אצבעות הרגליים שלו התכופפו, השוקיים שלו התכווצו. "הרגליים שלי הולכות בלעדיי", הוא אמר. הוא הרים את העיניים לאמא שלי ולי עם משהו שלא ראיתי בעיניים שלו כבר שנתיים. הפתעה. הפתעה אמיתית.

ההורים שלי הוציאו 160,000 ₪ במשך 4 שנים במלחמה בפרקינסון. תרופות שעבדו יפה בשנים הראשונות, ואז לאט לאט הפסיקו. 3 נוירולוגים שונים. פיזיותרפיה פעמיים בשבוע ב-600 ₪ לטיפול. אפילו הערכה ל-DBS, חודשיים של בדיקות, 14,000 ₪ על ייעוצים, רק כדי שיגידו לו שזה כנראה לא יעזור לקיפאון.

ובמשך כל זה, הקיפאון רק החמיר. אח שלי ואני התחלנו לדבר על "אפשרויות". התכוונו לבית אבות. תכננו את הכניעה שלו.

אני לא הייתי מוכנה לוותר על אבא שלי. עוד לא.

רחלי, 31, בת

מה קרה שבוע אחרי שבוע (אמא שלי שלחה לי הודעה כל יום)

שבוע 1

טסתי בחזרה לתל אביב אבל ביקשתי מאמא שלי לשלוח לי הודעה כל ערב. ביום השלישי, היא שלחה לי סרטון. רק 15 שניות. אבא שלי הולך דרך המשקוף של המטבח. זה שהוא היה נתקע בו כבר שנתיים. הוא פשוט עבר דרכו. אפילו לא עצר. הוא לא קלט שהוא עשה את זה עד שאמא שלי אמרה "מותק, הרגע עברת במשקוף". ראיתי את הסרטון הזה במטבח שלי בתל אביב ב-9 בערב ובכיתי לתוך מגבת כלים. בן הזוג שלי נכנס ושאל מה קרה. אמרתי "כלום. משהו טוב". הוא לא הבין. אבל הוא חיבק אותי בכל זאת.

שבוע 2

אמא שלחה הודעה: "הקיפאונות ירדו ל-5 או 6 ביום, מ-8 עד 12. אורך הצעד שלו גדול יותר. הוא נראה יותר גבוה כשהוא הולך. הלכתי לידו לתיבת הדואר אתמול. לידו. לא מאחוריו." קראתי את ההודעה הזאת באמצע פגישה והייתי חייבת לצאת.

שבוע 4

אבא הלך לתיבת הדואר וחזר לבד. אמא שלי עמדה בחלון והסתכלה עליו. היא לא הלכה אחריו. היא התקשרה אליי ואמרה, "רחלי. לא הלכתי אחריו. הוא הלך לתיבת הדואר וחזר ואני לא הלכתי אחריו." אמא שלי לא ישנה לילה שלם כבר 3 שנים. היא סיפרה לי שהלילה היא ישנה 8 שעות.

שבוע 8

טסתי הביתה שוב. אבא שלי ליווה אותי ברגל משביל הגישה עד לדלת הכניסה בלי לעצור. בלי קיפאון אחד. הוא הלך איתי למשחק כדורגל של הנכד שלי, כלומר הנכד שלו. זאת אומרת, המשחק של אחיין שלנו. הוא עמד על הקווים כל המשחק. הוא לא קפא. הוא לא נפל. הוא פשוט עמד שם והסתכל, כמו פעם. ישבתי באוטו אחר כך והתקשרתי לאחי. "אבא עמד במשחק היום. כל המשחק." הוא שתק הרבה זמן. ואז הוא אמר "תבטלי את הסיורים בבתי האבות." כבר ביטלתי.

שאלת ה-47,000 ₪ שההורים שלי היו מתים לשאול קודם

אפשרות 1: להמשיך לחכות

עוד שינויים בכדורים שלא עוצרים את הקיפאון

עוד נפילות, עוד עצמות שבורות, עוד ביקורים ב-2 בלילה בחדר מיון שאמא שלך לא מספרת לך עליהם

עוד לילות בלי שינה, בהקשבה לרעשים

ניתוח מוח בעלות של 35,000 ₪ עד 100,000 ₪ שאפילו לא מטפל בקיפאון

השיחה על בית אבות שמתקרבת כל חודש

המחיר: השקט הנפשי של המשפחה שלך + העצמאות שלו + 47,000 ₪ ויותר

247 ₪ היום

✓ 20 דקות ביום על כורסת הטלוויזיה שלו

✓ מסלולים מוטוריים רדומים במוח מתעוררים מחדש

✓ אמא שלך הולכת לידו, לא מאחוריו

✓ אתה ישן לילה שלם בלי רגשות אשמה

✓ 60 יום ניסיון עם החזר כספי מלא

המחיר: פחות מהשתתפות עצמית אחת לרופא מומחה

בזבזתי שנתיים על מערכת שטיפלה בסימפטומים אבל אף פעם לא פתרה את הבעיה. זה עלה 247 ₪ ולקח 20 דקות ביום.

זה לא קרה רק לאבא שלי. המומחה נתן את זה לכל מטופל שלו שסבל מקיפאון.

אחרי התוצאות של אבא שלי, חזרתי לקרוא את כל הנתונים של המומחה. הוא העביר את זה לעוד ועוד מטופלים. אותה תמונה חזרה על עצמה:

ירידה ניכרת באירועי קיפאון כבר בשבועות הראשונים

שיפור ניכר במהירות ההליכה

עלייה ניכרת במרחק ההליכה היומי

מספר המטופלים שנפלו בתקופת הניסוי: 2, בהשוואה לממוצע הקודם שלהם שעמד על 14 נפילות ב-6 חודשים.

והנתון שהיה הכי חשוב לי: 19 מתוך 23 מטפלים דיווחו שהם הרגישו "פחות פוחדים" בפעם הראשונה מזה שנים. לא רק שהמצב של המטופלים השתפר. גם בני הזוג. הילדים. המשפחות.

זה בדיוק מה שקרה לאמא שלי. ולי.

המכשיר שהזמנתי ב-2 בלילה ששינה הכל ב-250 ₪

המומחה בדק 9 מכשירים שונים. כל אחד מהם נכשל לפחות באחת הדרישות. מכשירי TENS? עקצוץ שטחי. לא עשה כלום לשרירים שמתחת. פלטות רטט לרגליים? הן רעדו. זהו. בלי שום הפעלה של העצבים המוטוריים.

כי רטט ו-TENS זה לא אותו דבר כמו EMS. מכשיר TENS מפעיל עצבים תחושתיים כדי להקל על כאב. רטט מרעיד את העור. אף אחד מהם לא גורם לכיווץ שרירים אמיתי.

היחיד שעבד נקרא סלרה.

מכשיר EMS אמיתי לכפות הרגליים. לא מכשיר TENS. לא מכשיר רוטט. גירוי שרירים חשמלי אמיתי עם חדירה עמוקה לעצבים המוטוריים. כל שלוש הדרישות: הפעלה עמוקה של נוירונים מוטוריים, מחזורי כיווץ קצביים שמדמים הליכה, ופידבק תחושתי שעולה בחזרה למוח.

בנוי על אותם פרוטוקולים שמשתמשים בהם במרפאות שיקום נוירולוגי. קנייה חד-פעמית. פחות מ-250 ₪.

זה מה שהזמנתי ב-2 בלילה. זה מה ששלחתי להורים שלי בבאר שבע. זה מה שהחזיר לי את אבא שלי.

האחריות ל-60 יום שגרמה לי להפסיק להתלבט

הנה מה שסוף סוף גרם לי ללחוץ על "קנה" ב-2 בלילה. האחריות.

השתמשו ב-סלרה במשך 60 יום. אם אבא שלך לא חווה:

הפחתה מורגשת בפרקי הקיפאון תוך שבועיים

ביטחון מוגבר בפתחי דלתות ועל ספים תוך 30 יום

אמא שלך מרגישה פחות פוחדת תוך 60 יום

...הם מחזירים כל שקל. בלי טפסים. בלי כאב ראש.

הסתכלתי על המסך וחשבתי: ההורים שלי הוציאו 150,000 ₪ על דברים שלא עבדו. מה זה 250 ₪ עם אחריות להחזר כספי?

אבל הנה מה שהאחריות לא יכולה לעשות. היא לא יכולה להחזיר לך את יכולת התנועה שהוא מאבד בזמן שאתה מחכה. למסלולים המוטוריים שדועכים ממש עכשיו לא אכפת ממדיניות החזר כספי.

נ.ב. אני יודע בדיוק מי אתה עכשיו. אתה הבת (או הבן) שקוראת את זה ב-11 בלילה בדירה שנמצאת מאות קילומטרים מההורים שלך. אתה זה שאמא שלך לא מספרת לו הכל. אתה זה שגולש בפורומים על פרקינסון כשאתה אמור לישון כי אתה לא יכול להפסיק לחשוב על הפעם האחרונה שראית אותו קופא. ואתה מרגיש אשם כל הזמן. אשם שאתה לא שם. אשם שאמא שלך מותשת. אשם שאתה כועס על רופאים ש"רק עושים את העבודה שלהם". האשמה הזאת היא לא פגם. זאת אהבה שלא יודעת לאן ללכת. תזמין את זה. תשלח את זה לבית שלהם. טוס הביתה לסוף שבוע ותתקין את זה בעצמך. אל תחכה לתור הבא. אל תחכה לשינוי המינון הבא. אתה כבר יודע שהדברים האלה לא עובדים.

נ.נ.ב. אם הקיפאון שלו מחמיר כבר יותר משנתיים, החלון הולך ונסגר כל חודש. התור הבא שלו עוד שבועות. ייקח שבועות להעריך את שינוי המינון הבא. וכנראה שזה בכלל לא יעזור לקיפאון. זה מגיע תוך ימים. ככל שהמסלולים שלו יקבלו גירוי מוקדם יותר, ככה יהיה אפשר לשקם אותם יותר. אל תחכה שהמערכת תתקן את מה שהיא אף פעם לא תוכננה לתקן. אני חיכיתי שנתיים. אמא שלי חיכתה יותר. אתה לא חייב.

נ.נ.נ.ב. אני בן 31 וראיתי את אמא שלי הופכת למטפלת במשרה מלאה בזמן שאבא שלי נעלם לאט לאט. בפברואר דיברתי עם אחי על בית אבות. אני לא הייתי מוכן. הוא לא היה מוכן. אמא שלי בטוח לא הייתה מוכנה. 8 שבועות אחרי ששלחתי קופסה ב-250 ₪ לבית שלהם בבאר שבע, אבא שלי הלך איתי מהחניה עד לדלת הכניסה בלי לעצור. אני כותב את זה במטבח שלי בתל אביב ב-2 בלילה כי לא הפסקתי לחשוב על זה כבר שבוע. אם אתה זה שתצטרך לקבל את ההחלטה הזאת בשביל אבא שלך, בשביל אמא שלך, תקבל אותה הלילה. ה-סלרה מגיע תוך ימים. התור הבא עוד שבועות. אל תפסיד עוד חודש.

הודעה: נכון לינואר 2026 - הביקוש למכשיר ה-EMS של סלרה™ עלה דרמטית והמלאי נחטף מהמדפים.

המבצע לזמן מוגבל מסתיים ביום ראשון

מהרו! ההנחה מסתיימת בקרוב.

קירה ד.

קניתי את זה לאבא שלי אחרי הנפילה השלישית שלו בחודשיים. לנוירולוג שלו לא היו תשובות בשביל הקיפאון. הוא משתמש בזה כל יום כבר בערך 6 שבועות. התקפי הקיפאון ירדו מ-10+ ביום לאולי 2 או 3. אבל השינוי האמיתי? אמא שלי הפסיקה לפחד כל פעם שהוא קם לעמוד. זה שינה לנו את החיים. לכולנו.

פזית ש.

לאבא שלי יש פרקינסון כבר 6 שנים. אני בת 34. טסתי הביתה חודש שעבר והתקנתי לו את זה בעצמי. בדיוק כמו הכותבת. עכשיו הוא הולך לבד לתיבת הדואר ואמא שלי לא הולכת אחריו. זה משפט שאף פעם לא חשבתי שאני אגיד. אם אתה הילד הבוגר שמתלבט אם להזמין את זה, התשובה היא כן. תזמין את זה הלילה.

מוצר זה אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע כל מחלה. התוצאות עשויות להשתנות. העדויות והדוגמאות המוצגות הן חוויות אישיות ואינן מתיימרות להבטיח שתשיגו את אותן תוצאות. יש להתייעץ תמיד עם גורם רפואי מוסמך לפני התחלת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.

מדיניות פרטיות · תנאי שימוש

Гарантия возврата денег в течение 90 дней

Бесплатная доставка по всей стране

Полностью безопасная оплата

Возврат без головной боли

Хана К.

Я просто плачу, когда читаю это. Мне 29 лет. Моему отцу 61 год. Ему поставили диагноз 3 года назад. Моя мама измотана, а папа упал на прошлой неделе, а я живу в 6 часах езды. Я только что заказала один и отправила им домой. Лечу домой на следующих выходных, чтобы установить его. Спасибо, что написали это.

Мэли Т.

Я купила это моему папе две недели назад. Мне 33 года, ему 64. Его застывания становились всё хуже с каждым месяцем, и моя мама уже была на грани отчаяния. Вчера он прошёл в дверном проёме кухни, не останавливаясь. Моя мама позвонила мне по видеосвязи, вся в слезах. Прошло всего две недели, но я впервые за много лет чувствую, что что-то наконец-то помогает именно от застываний. Не только от тремора. А именно от застываний.

Яэль Р.

Отрывок про маму, которая не хочет "мешать тебе на работе", просто сломал меня. Это именно то, что делает моя мама. Я позвонила ей в слезах, после того как это прочитала, и сказала, что она может звонить мне когда угодно, днем или ночью. Она только сказала: "Я не хотела тебя волновать". Заказываю Selera сегодня вечером. Моему папе 59 лет, у него уже два года болезнь Паркинсона. Застывания начались 6 месяцев назад.

Саар А.

Сколько времени занимает доставка?? У моего отца усугубляются приступы застывания, а мама совершенно измотана, ведь она ухаживает за ним на полную ставку. Я хочу, чтобы это дошло до них как можно быстрее. Мне 30 лет, я живу в Тель-Авиве, а они живут в Беэр-Шеве.

Мория Коэн

Привет, Саар, я получил своё меньше чем за неделю. Я сразу отправил это родителям домой. Папа не очень-то верил, но мама поставила ему это перед креслом и сказала: двадцать минут. С тех пор он пользуется этим каждый день. Твои родители скажут тебе спасибо.

Эфрат Й.

Я купила это своему папе. Мне 32 года, а ему 63. Сначала он боялся импульсов, но успокоился и привык к этому через несколько минут. На 3-й день он уже дошел из спальни на кухню без единой запинки, впервые за многие месяцы. Но что меня по-настоящему зацепило, это когда он сказал моей маме: "Я не хочу упускать этот день". Уже много лет у него не было такой мотивации ни к чему.

Алекс М.

Мне 28 лет, моему отцу 60. Диагноз ему поставили 18 месяцев назад. "Застывания" начались 4 месяца назад. На прошлой неделе мама позвонила мне в слезах, потому что он упал в душе. Я нашел эту статью, заказал прибор, и к пятнице его уже доставили им домой. Идет 3-я неделя, и его "застывания" заметно уменьшились. Голос мамы по телефону звучит по-другому. Она звучит более легко. Спасибо, что вы это написали.

★★★★★ 5 כוכבים 90% 4 כוכבים 7% 3 כוכבים 2% 2 כוכבים 0% כוכב אחד 1%

המוצר אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע מחלה כלשהי. התוצאות עשויות להשתנות מאדם לאדם. העדויות והדוגמאות שמופיעות כאן הן חוויות אישיות ואינן מהוות הבטחה שתשיגו את אותן תוצאות. יש להתייעץ תמיד עם איש מקצוע רפואי מוסמך לפני התחלת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.

מדיניות פרטיות תנאי שימוש © 2026 כל הזכויות שמורות.