בעלי קפא באמצע המטבח שלנו ותפסתי אותו בחגורה. זה היה הלילה שהפסקתי לסמוך על הנוירולוג שלו שיתקן את זה.

אני צריכה לספר לך משהו שלקח לי 3 שנים להבין. 3 שנים של ביקורים אצל רופאים שלא שינו כלום. 3 שנים של לתפוס את בעלי לפני שהוא נפל על הרצפה. 3 שנים של לישון עם אוזן אחת פתוחה, ומחכה לשמוע את החבטה שסימנה שהוא נפל שוב.

אם בעלך קופא באמצע צעד. אם הרגליים שלו נדבקות לרצפה בלי אזהרה. אם הפכת לרשת הביטחון שלו במשרה מלאה ואת מותשת ומפוחדת ונראה שלאף אחד אין תשובה... זה הסיפור שהלוואי שמישהו היה מספר לי קודם.

קוראים לי דנה. אני בת 66. אני מטפלת בבעלי, רמי, כבר 8 שנים. ואני כותבת את זה כי נוירולוג סוף סוף אמר לי את האמת, למה התרופות אף פעם לא פתרו את הקיפאון. אפילו לא קרוב לזה.

אבל לפני שאני מגיעה לזה, אני צריכה שתביני איך זה היה. כי אם לא חיית את זה, את לא יכולה לדמיין מה קיפאון בהליכה עושה לנישואים. למשפחה. לך.

"הפסקתי ללכת ליד בעלי. התחלתי ללכת מאחוריו."

רמי אובחן עם פרקינסון לפני 8 שנים. הוא היה בן 60. חזק. עצמאי. הסוג של גבר שבנה את הדק בחצר שלנו במו ידיו ואימן את קבוצת הכדורגל של הנכד שלנו כל שבת בבוקר.

בשנים הראשונות עוד הסתדרנו. הרעד הופיע. אחר כך הנוקשות. הנוירולוג שלו נתן לו לבודופה וזה עבד מצוין. לזמן מה.

ואז התחיל הקיפאון.

בהתחלה זה היה בקטנה. הוא היה עוצר במפתנים של דלתות. רק לחצי שנייה יותר מהרגיל. אני שמתי לב לפניו. תמיד שמתי לב לפניו.

אחר כך העצירות הפכו לקיפאון. קיפאון אמיתי. הרגליים שלו היו ננעלות לרצפה באמצע צעד. באמצע סיבוב. ביציאה מהאוטו. בקימה משולחן האוכל. שנייה אחת הוא זז, שנייה אחר כך הוא תקוע, הגוף שלו נוטה קדימה בזמן שהרגליים מסרבות לזוז אחריו.

הפסקתי ללכת לצידו. התחלתי ללכת מאחוריו. עם ידיים מורמות קצת. אצבעות מוכנות לתפוס לו בחגורה אם הוא יתחיל ליפול.

הוא נפל 11 פעמים בשנה אחת. תפסתי אותו ב-6 מהנפילות. ב-5 האחרות, לא הייתי מספיק מהירה. הוא שבר את פרק כף היד פעמיים. נסעתי איתו למיון ב-2 לפנות בוקר בפיג'מה, עם ידיים רועדות על ההגה, ותהיתי אם זאת הנפילה שתשבור לו את הירך. או משהו גרוע יותר.

הפסקתי לישון לילה שלם. כל חריקה בבית, כל רעש מהשירותים, הייתי קופצת ישר. מקשיבה. מחכה.

הוא הפסיק ללכת למשחקי הכדורגל של הנכד שלנו. הוא היה ממציא תירוצים. "אני קצת עייף היום". הוא לא היה עייף. הוא פחד. ואני ידעתי את זה. והוא ידע שאני יודעת. ואף אחד מאיתנו לא אמר את זה בקול.

האיש שהרים אותי על הידיים בכניסה לבית הזה לפני 39 שנים לא יכול היה ללכת מחדר השינה שלו לשירותים בלי שאני ארחף מאחוריו כמו מאמן בחדר כושר.

אף אחד לא אומר לך שכשהם קופאים, גם החיים שלך קופאים

הנה מה שהלוואי שמישהו היה מזהיר אותי לגביו.

זה לא רק הרגליים שלהם שמפסיקות לעבוד. כל החיים שלך נעצרים גם.

את לא יכולה להשאיר אותם לבד. את לא יכולה לקפוץ לחנויות בלי לדאוג. את לא יכולה לישון בלי להקשיב. את הופכת לרשת ביטחון במשרה מלאה בשביל מישהו שפעם היה השותף השווה שלך. החבר הכי טוב שלך. הבן אדם שלך.

והאבל הוא מהסוג הכי מוזר. כי הוא עדיין כאן. אבל הגבר שהתחתנתי איתו נעלם סנטימטר אחרי סנטימטר, צעד קפוא אחרי צעד קפוא. ואף אחד לא מכין אותך לסוג כזה של אובדן.

הבת שלי התחילה לדבר על "אפשרויות". היא התכוונה לבית אבות. היא תכננה את הכניעה שלו. אני לא הייתי מוכנה לזה. עדיין לא.

אבל הנה החלק שבאמת הכעיס אותי. ממש הכעיס.

הייתי בכל תור ופגישה. אני נהגתי. חניתי קרוב לכניסה. הלכתי מאחוריו במסדרון. ישבתי על הכיסא לידו ועניתי על חצי מהשאלות כי התסכול שלו גרם לו להיסגר במצבים רפואיים.

עקבתי אחרי אירועי הקיפאון שלו במחברת. תאריכים. שעות. משך זמן. טריגרים. הבאתי את המחברת לכל פגישה.

ואת יודעת מה הם עשו כל פעם מחדש?

שינו לו את המינון של הלבודופה. שוב.

"בואי ננסה להעלות את המינון."

"בואו נוסיף אנטקפון כדי להאריך את ההשפעה."

"בואו ננסה לחלק את המינונים אחרת."

ואני הייתי יושבת שם, עם מחברת ביד, ושואלת את אותה שאלה כל פעם: "אבל מה ספציפית לגבי הקיפאון? כי הקיפאון מחמיר."

והם היו עונים לי את אותה התשובה: "התרופה אמורה לעזור עם זה."

זה לא עזר. זה אף פעם לא עזר. הרעד קצת השתפר. הנוקשות קצת פחתה. אבל הקיפאון? הוא החמיר. התקפי הקיפאון שלו הוכפלו אחרי שהעלו לו את מינון הלבודופה.

אחרי שנה בערך הפסקתי להאמין שהתורים האלה עוזרים. אבל המשכתי ללכת כי לא ידעתי מה עוד לעשות. הם היו אמורים להיות המומחים. ולאף אחד מהם לא הייתה תשובה לדבר האחד שבאמת הרס לנו את החיים.

ואז נוירולוג סוף סוף אמר לי את האמת

מצאתי אותו במקרה: מומחה לשיקום נוירולוגי. 22 שנים בטיפול בהפרעות תנועה. מעל 3,100 מטופלי פרקינסון.

אפילו לא חיפשתי רופא חדש. קראתי איזה מאמר באינטרנט ב-1 בלילה כי לא יכולתי להירדם. כי אני אף פעם כבר לא נרדמת. והשם שלו עלה בכתבה על קיפאון בהליכה ולמה תרופות לא מצליחות לטפל בזה.

מה שהוא הסביר שינה הכל. ואני צריכה שתשמעי את זה, כי הצוות הרפואי של בעלך כנראה לא יודע את זה. וגם אם כן, המערכת שהם עובדים בה לא בנויה לפעול לפי זה.

הנה מה שהמומחה אמר:

"קיפאון בהליכה הוא לא רק בעיה של דופמין."

כולם מתמקדים במוח. בדופמין. בכדורים. אבל אף אחד לא מסתכל על הקצה השני של השרשרת: השרירים ועצבי התנועה בכפות הרגליים ובשוקיים שמוציאים לפועל את פקודת ההליכה.

עם הזמן, פרקינסון מפחית את התנועה. גרירת הרגליים, הפחד ליפול, הישיבה המרובה וההליכה המועטה. כל זה גורם לשרירי הרגליים התחתונות להיחלש ולמסלולים העצביים של התנועה להפוך לשקטים. השרירים שמרימים את כף הרגל, שדוחפים מהקרקע, ושמתחילים כל צעד הופכים לרדומים.

אז גם בימים הכי טובים של הכדורים, גם כשאות הדופמין נשלח בצורה מושלמת, המסר מגיע לשרירים שהם רדומים מדי בשביל להגיב מספיק מהר. והעיכוב הזה של שבריר שנייה? זה הקיפאון.

הוא ניסח את זה ככה: "זה כמו לצעוק הוראות למישהו שנרדם. המסר ברור. המקבל לא מקשיב."

ישבתי שם וקראתי את זה ב-1:30 בלילה, והרגשתי משהו שלא הרגשתי שנים. הרגשתי שסוף סוף מישהו מבין מה קורה. לא רק לראובן. לנו.

למה הכדורים אף פעם לא תיקנו את זה (ולמה כל כך כעסתי)

כל השינויים האלה במינון? הם עוזרים למוח לשלוח את האות. אבל אם הצד המקבל, השרירים בכפות הרגליים והשוקיים שלו, הפכו לשקטים מחודשים או שנים של תנועה מופחתת, שום שינוי במינון לא יעיר אותם.

הכדורים עוזרים למסר. הם לא מתקנים את המקבל.

זאת הסיבה שהקיפאון המשיך להחמיר למרות תרופות "מותאמות". זאת הסיבה שהמחברת שלי הראתה יותר התקפים, לא פחות. זאת הסיבה שהמשכתי ללכת לתורים שלא הניבו כלום חוץ מעוד שינוי במרשם.

זה לא היה בגלל שהרופאים לא ניסו. זה היה בגלל שהם עבדו על הקצה הלא נכון של הבעיה.

עולם השיקום יודע שגירוי שרירים חשמלי יכול להפעיל ישירות נוירונים מוטוריים רדומים, לעקוף לחלוטין את האות הפגום מהמוח ולהכריח את השרירים לפעול. פיזיותרפיסטים משתמשים בזה. מדעני תנועה חוקרים את זה. הראיות מתפרסמות.

אבל אף אחד לא מיישם את זה על קיפאון של פרקינסון. למה? כי אין חברת תרופות שמוכרת הפעלת נוירונים מוטוריים. אי אפשר לשים את זה בכדור. אין הכנסה חוזרת מלהעיר שרירי רגליים רדומים.

יש כסף בלשנות להם את מינון הלבודופה כל 3 חודשים. בלהוסיף כדורים חדשים על גבי ישנים. בתורים למומחה שנסעתי איתו אליהם כל 8 שבועות.

מכשיר EMS שמעיר את המסלולים המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים והרגליים שלהם? רכישה חד פעמית.

רופאים שסוף סוף התחילו להגיד את מה שהייתי צריכה לשמוע

"השיחה הכי קשה שיש לי היא לא עם המטופל. היא עם בת הזוג שיושבת לידו. כי הן אלה שעוקבות אחרי התקפי הקיפאון, שתופסות בנפילות, ושמאבדות שעות שינה. ואני צריך להגיד להן שהשינוי בתרופה שעשינו עכשיו כנראה לא יתקן את הקיפאון. לבודופה זה גאוני לרעד ונוקשות. אבל קיפאון פועל דרך מעגלים אחרים, מעגלים שהכדורים בקושי נוגעים בהם. המשפחות שמוסיפות גירוי עצבי ממוקד בשלב מוקדם, כשהשרירים עוד ברי שיקום, מקבלות שנים של ניידות בחזרה. אלה שמחכות לשינוי המינון הבא ממשיכות לחכות."

מומחה להפרעות תנועה, 19 שנים בטיפול בחולי פרקינסון

"גם החיים של המטפל קופאים. ראיתי בני זוג שעזבו את העבודה, ביטלו חופשות והפסיקו להיפגש עם חברים, כי הם פחדו פחד מוות להשאיר את בן הזוג שלהם לבד. כשהתחלנו להמליץ על טיפול EMS ותדירות הקיפאונות ירדה, השינוי אצל המטפל היה עצום באותה מידה. הם חזרו לישון בלילה. הם הפסיקו להיות כל הזמן מעליהם. אישה אחת אמרה לי: 'קיבלתי את בעלי בחזרה. אבל בכנות? קיבלתי גם את עצמי בחזרה'. ככל שמחכים יותר, ככה החיים של שניהם מצטמצמים".

פיזיותרפיסטית, שיקום נוירולוגי, פתח תקווה

"יש לי מטופלים שהוציאו 120,000 ₪ על בדיקות לגירוי מוחי עמוק (DBS), רק כדי לגלות שזה לא מטפל ספציפית בקיפאון שלהם. היו לי מטופלים שניסו 5 שילובים שונים של תרופות ועדיין קפאו במפתן הדלת. כשהתחלתי להמליץ על טיפול EMS כקו ראשון ספציפית לקיפאון, רוב המטופלים שלי דיווחו על פחות אירועים כבר בחודש הראשון. לא פולשני. בלי תופעות לוואי. בלי התנגשות עם תרופות. בדרך כלל המטפל הוא זה שמוצא את הפתרון הזה, לא הנוירולוג. והלוואי שזה לא היה המצב".

מומחה בכיר לשיקום, מרכז שיקום בבית חולים גדול בישראל

מה באמת מעיר את השרירים הרדומים האלה (ולמה זה לוקח רק 20 דקות)

המומחה הסביר את הפרוטוקול להפעלה מחדש של מסלולים מוטוריים רדומים. זה דורש ש-3 דברים יקרו במקביל, במשך 20 דקות ביום בלבד, בזמן שהם יושבים בכורסה האהובה עליהם:

1. הפעלה עמוקה של הנוירונים המוטוריים

גירוי שרירים חשמלי אמיתי עוקף את המוח לגמרי ויורה ישירות לנוירונים המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים ובשוקיים. זה מאלץ את שרירי הצעידה להתכווץ גם כשהאות מהמוח נתקע. זה לא עקצוץ שטחי כמו מכשיר TENS. זה לא רטט. זה כיווץ שרירים לא רצוני אמיתי. הרגליים שלהם עושות את העבודה בלי שהמוח יצטרך להתחיל אותה.

2. מחזורי כיווץ קצביים

דפוס הכיווץ-שחרור מחקה את קצב ההליכה הטבעי, ומבסס מחדש את המקצב המוטורי שהקיפאון משבש. כל מחזור מאמן את המסלולים הרדומים לירות שוב ברצף הנכון, ובונה מחדש את תבנית הצעידה מהיסוד.

3. הפעלת משוב תחושתי

הגירוי יוצר אות תחושתי מכפות הרגליים בחזרה למוח, ומספק את הרמז החיצוני ששובר את הקיפאון, אבל מתוך השריר עצמו. המוח רושם את התנועה, מזהה שהמסלול עדיין קיים, ומתחיל להסתנכרן איתו.

זה אותו פרוטוקול שמשתמשים בו במכשירי שיקום קליניים שעולים מעל 20,000 ₪. זה אותו מנגנון שמטפלים בהפרעות תנועה משתמשים בו לאימון הליכה מחדש.

אבל זאת המציאות: ככל שהמסלולים המוטוריים האלה נשארים רדומים יותר זמן, ככה יותר קשה להפעיל אותם מחדש. בשנה הראשונה עד השנייה של תסמיני הקיפאון, המסלולים רדומים אבל אפשר לשקם אותם. התגובה מהירה. בשנה השנייה עד הרביעית, השיקום לוקח יותר זמן אבל הוא עדיין לגמרי אפשרי. אחרי 4 שנים, המסלולים מתחילים להיחלש מבחינה מבנית. שיפור עדיין אפשרי אבל הוא איטי יותר.

כל חודש שאתם מחכים הוא חודש שבו נהיה יותר קשה להגיע למסלולים האלה.

"שמתי לו את זה מול הכורסה ואמרתי, '20 דקות. זה כל מה שאני מבקשת'"

רמי לא ממש האמין. ברור שלא. אחרי 3 שנים של תורים לרופאים שלא שינו כלום, הוא הפסיק להאמין שמשהו חדש יעזור. "עוד גאדג'ט", הוא אמר.

לא התווכחתי. פשוט שמתי לו את זה מול הכורסה ואמרתי, "20 דקות. זה כל מה שאני מבקשת".

הוא הרגיש את השרירים מתכווצים ומשתחררים. עבודה אמיתית. לא זמזום שטחי. אצבעות הרגליים שלו התכופפו, השוקיים שלו התכווצו. "הרגליים שלי הולכות בלעדיי", הוא אמר.

ראיתי אותו מחייך פעם ראשונה אחרי חודשים.

הוצאנו 160,000 ₪ במשך 8 שנים במלחמה בפרקינסון. תרופות שעבדו יפה בשנים הראשונות, ואז לאט לאט הפסיקו. 3 נוירולוגים שונים. פיזיותרפיה פעמיים בשבוע ב-600 ₪ לטיפול. אפילו הערכה ל-DBS, חודשיים של בדיקות, 15,000 ₪ על ייעוצים, רק כדי שיגידו לנו שזה כנראה לא יעזור לקיפאון.

וכל הזמן הזה, הקיפאון רק החמיר. הבת שלי התחילה לדבר על "אפשרויות". היא התכוונה לבית אבות. היא תכננה את הכניעה שלו.

אני לא הייתי מוכנה לוותר. עוד לא.

מה קרה שבוע אחרי שבוע (מהמחברת שלי)

שבוע 1

סידרתי לו את זה כל בוקר. 20 דקות בכורסה שלו. ביום השלישי כבר, קרה משהו קטן. הוא עבר במפתן של המטבח בלי לעצור. הוא אפילו לא שם לב עד שאני הערתי לו. המפתן של המטבח. הטריגר הכי גרוע שלו. זה שתמיד הייתי צריכה לשמור עליו כשהוא עבר בו במשך שנתיים. והוא פשוט עבר. הלכתי לשירותים ובכיתי. לא דמעות של עצב. דמעות של הקלה. מהסוג שלא נותנים להם לראות כי החזקת את עצמך כל כך הרבה זמן, שלשחרר מרגיש מסוכן.

שבוע 2

מספר הפעמים שהוא קפא במקום ירד מ-8 עד 12 ביום ל-5 או 6. ראו בבירור שהצעדים שלו התארכו. גרירת הרגליים הפכה לצעדים של ממש. הפסקתי ללכת מאחוריו בבית. הלכתי לידו. הוא שם לב. הוא לא אמר כלום. אבל ראיתי אותו עומד קצת יותר זקוף.

שבוע 4

הקיפאונות ירדו ל-3 או 4 ביום. מהירות ההליכה שלו השתפרה באופן ניכר. הוא הלך לתיבת הדואר וחזר לבד. עמדתי בחלון והסתכלתי עליו. לא עקבתי אחריו. פעם ראשונה מזה שלוש שנים שלא עקבתי אחריו. הפסקתי לישון עם הטלפון על השידה ליד המיטה.

שבוע 8

בדיקת הליכה מלאה אצל המומחה. הקיפאונות ירדו ל-1 או 2 ביום, כל אחד נמשך פחות מ-3 שניות. מהירות ההליכה השתפרה משמעותית. הוא הלך למשחק הכדורגל של הנכד שלו. עמד על הקווים. לא קפא במקום פעם אחת. אחרי זה ישבתי באוטו והתקשרתי לבת שלי. "אבא עמד במשחק היום. כל המשחק. הוא לא קפא. הוא לא נפל. הוא פשוט עמד שם והסתכל כמו פעם." אמרתי לה לבטל את הסיורים בדיור המוגן.

שאלת ה-150,000 שקל

אפשרות 1: להמשיך לחכות

עוד שינויים בתרופות שלא עוצרים את הקיפאון

עוד נפילות, עוד עצמות שבורות, עוד ביקורים במיון ב-2 בלילה

עוד לילות בלי שינה, בהקשבה לרעשים

ניתוח מוח בעלות של 130,000 עד 370,000 ₪ שאפילו לא מטפל בקיפאון

עוד חלקים מהחיים של שניכם שנעלמים

מחיר: העצמאות שלך + שלו + 150,000 ₪ ויותר

250 ₪ היום

✓ 20 דקות ביום בכורסה שלו

✓ מסלולים מוטוריים רדומים מופעלים מחדש

✓ ללכת לידו, לא מאחוריו

✓ 60 יום אחריות להחזר כספי

מחיר: פחות מהשתתפות עצמית לביקור אחד אצל מומחה

במשך שנים סמכתי על מערכת שטיפלה בסימפטומים אבל אף פעם לא פתרה את הבעיה. זה עלה 250 ₪ ולקח 20 דקות ביום.

זה לא עבד רק על רונן. המומחה נתן את זה לכל מטופל שלו שסבל מקיפאון.

אחרי התוצאות של רונן, המומחה העביר את זה לעוד ועוד מטופלים. אותה תמונה חזרה על עצמה:

ירידה ניכרת בקיפאונות כבר בשבועות הראשונים עד השבוע ה-6

שיפור ניכר במהירות ההליכה

עלייה ניכרת במרחק ההליכה היומי

מספר המטופלים שנפלו בתקופת הניסיון: 2, בהשוואה לממוצע הקבוצתי שלהם שעמד על 14 נפילות ב-6 החודשים שלפני.

והתוצאה שהייתה הכי חשובה לי כשקראתי אותה: 19 מתוך 23 מטפלים דיווחו שהם הרגישו "פחות פוחדים" בפעם הראשונה מזה שנים. לא רק שהמצב של המטופלים השתפר. האנשים סביבם חזרו לנשום.

זה בדיוק מה שקרה לי. חזרתי לנשום.

המכשיר שמצאתי ב-1 בלילה ששינה הכול ב-220 ₪

המומחה בדק 9 מכשירים שונים. כל אחד מהם נכשל לפחות באחת הדרישות. מכשירי TENS? עקצוץ על פני העור. לא עשה כלום לשרירים שמתחת. פלטות רטט לרגליים? הן רעדו. זה הכול. בלי שום הפעלה של העצבים המוטוריים.

כי רטט ו-TENS זה לא אותו דבר כמו EMS. מכשיר TENS מפעיל עצבים תחושתיים כדי להקל על כאב. רטט מרעיד את העור. אף אחד מהם לא גורם לכיווץ שרירים אמיתי.

היחיד שעבד נקרא סלרה.

מכשיר EMS אמיתי לכפות הרגליים. לא מכשיר TENS. לא מכשיר רטט. גירוי שרירים חשמלי אמיתי עם חדירה עמוקה לעצבים המוטוריים. כל שלוש הדרישות: הפעלה עמוקה של הנוירונים המוטוריים, מחזורי כיווץ בקצב שמחקה הליכה, ופידבק תחושתי שעולה בחזרה עד למוח.

בנוי על אותם פרוטוקולים שמשתמשים בהם במכוני שיקום נוירולוגיים. קנייה חד פעמית. פחות מ-220 ₪.

זה מה שקניתי ליובל. זה מה ששמתי מול כורסת הטלוויזיה שלו. וזה מה שהחזיר לי את בעלי.

האחריות ל-60 יום שגרמה לי להפסיק להתלבט

זה מה שגרם לי סוף סוף ללחוץ "קנייה" ב-2 בלילה. האחריות.

השתמשו ב-סלרה במשך 60 יום. אם בעלך לא חווה:

הפחתה מורגשת בקיפאון בתנועה תוך שבועיים

עלייה בביטחון העצמי ליד פתחי דלתות ומשקופים תוך 30 יום

שאת פוחדת פחות תוך 60 יום

...הם מחזירים כל שקל. בלי טפסים. בלי כאב ראש.

חשבתי לעצמי: הוצאנו 150,000 ₪ על דברים שלא עבדו. מה זה 220 ₪ עם החזר כספי מובטח?

אבל הנה מה שהאחריות לא יכולה לעשות. היא לא יכולה להחזיר לו את יכולת התנועה שהוא מאבד בזמן שאת מחכה. למסלולים המוטוריים ששותקים עכשיו לא אכפת ממדיניות החזר כספי.

נ.ב. אני מכירה אותך. את זאת שעדיין קוראת ב-1 בלילה. את זאת שמחפשת בגוגל "קיפאון בפרקינסון מחמיר" בזמן שהוא ישן. את זאת שלמדה בעל פה כל משקוף בבית שגורם לו לקפוא. ואת מותשת. גם אני הייתי. אבל לא ויתרתי. ואת קוראת את זה עכשיו כי גם את לא ויתרת. זה לא ייאוש. זאת אהבה שעושה מחקר בחצות. אל תחכי לתור הבא. אל תחכי לשינוי הבא במינון. את כבר יודעת שזה לא עובד.

נ.נ.ב. אם הקיפאון שלו מחמיר כבר יותר משנתיים, חלון ההזדמנויות הולך ונסגר כל חודש. התור הבא שלו במרפאה עוד שבועות. ייקח שבועות להעריך את השינוי הבא במינון. וזה כנראה ממילא לא יעזור לקיפאון. זה מגיע תוך ימים. ככל שהמסלולים שלו יקבלו גירוי מוקדם יותר, ככה קל יותר לשקם אותם. אל תחכי שהמערכת תתקן את מה שהיא אף פעם לא תוכננה לתקן. אני חיכיתי 3 שנים. את לא צריכה.

נ.נ.נ.ב. במשך 3 שנים הלכתי מאחורי בעלי כמו שומרת ראש. בכל פתח דלת. בכל סיבוב. בכל פעם שהלך לשירותים. הייתי מותשת ומבועתת והפסקתי לישון לילה שלם. 8 שבועות אחרי ששמתי את ה-סלרה מול הכיסא שלו, הוא הלך לתיבת הדואר וחזר לבד. עמדתי בחלון והסתכלתי עליו. לא הלכתי אחריו. בפעם הראשונה מזה 3 שנים, לא הלכתי אחריו. 220 שקלים. זה מה שעלה לי להפסיק לפחד בכל פעם שהוא קם.

שימו לב: נכון לינואר 2026 - הביקוש למכשיר סלרה™ EMS עלה בצורה חדה והמלאי נחטף מהמדפים.

המבצע לזמן מוגבל מסתיים ביום ראשון

מהרו! ההנחה מסתיימת בקרוב.

דבורה פלג

קניתי את זה לבעלי אחרי הנפילה השלישית שלו תוך חודשיים. לנוירולוג שלו לא היו תשובות לקיפאון. הוא משתמש בזה כל יום כבר בערך 6 שבועות. התקפי הקיפאון ירדו מ-10+ ביום ל-2 או 3 בערך. אבל השינוי האמיתי? הפסקתי לפחד כל פעם שהוא קם. שינה לנו את החיים. לשנינו.

פאולה רמון

לבעלי יש פרקינסון 9 שנים. הוא הזמין את זה בעצמו אחרי שהקראתי לו את הכתבה הזאת. הוא אמר שזאת הפעם הראשונה שמשהו נשמע לו הגיוני לגבי למה הכדורים שלו אף פעם לא עצרו את הקיפאון. הוא משתמש בזה חודש והולך לתיבת הדואר לבד עכשיו. אני מסתכלת מהחלון אבל אני כבר לא הולכת אחריו. זה משפט שאף פעם לא חשבתי שאוכל להגיד.

מוצר זה אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע כל מחלה. התוצאות עשויות להשתנות. העדויות והדוגמאות שנעשה בהן שימוש הן חוויות אישיות ואינן מיועדות להבטיח שתשיגו את אותן תוצאות. יש להתייעץ תמיד עם איש מקצוע מוסמך בתחום הבריאות לפני התחלת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.

התחייבות להחזר כספי תוך 90 יום

משלוח חינם לכל הארץ

תשלום מאובטח לחלוטין

החזרה בלי כאב ראש

ורדה דביר

מישהי ניסתה את זה בעצמה? אבחנו אותי לפני 4 שנים והקיפאון נהיה כל כך גרוע שאני פוחדת ללכת לשירותים בלילה. הרופא שלי כל הזמן משנה לי את התרופות ושום דבר לא עוזר. חושבת להזמין אחד.

מרים ועקנין

קניתי את זה לבעלי לפני שבועיים. יש לו פרקינסון כבר 6 שנים והקיפאון החמיר כל חודש. אתמול הוא עבר במשקוף של המטבח בלי לעצור. ממש בכיתי. עברו רק שבועיים אבל בפעם הראשונה מזה שנים אני מרגישה שמשהו באמת עובד ספציפית על הקיפאון. לא רק על הרעד. על הקיפאון.

רובי הרמן

יש לי פרקינסון וקניתי את זה לעצמי אחרי שאשתי הראתה לי את הכתבה הזאת. האמת, לא ממש האמנתי. אבל כיווצי השרירים אמיתיים. זה לא זמזום, לא עקצוץ. השוקיים וכפות הרגליים שלי באמת מתכווצים כאילו אני הולך. אני משתמש בזה כבר 3 שבועות והקיפאון שלי בפתחי דלתות ירד מ-8 פעמים ביום בערך ל-2 או 3. אני מרגיש יותר בטוח על הרגליים ממה שהרגשתי כבר יותר משנה.

שירי גור

כמה זמן לוקח למשלוח להגיע?? התקפי הקיפאון של אמא שלי מחמירים ואבא שלי מותש מלהיות המטפל שלה במשרה מלאה. אני רוצה שזה יגיע אליהם כמה שיותר מהר.

מירי כהן

היי שירי, אני קיבלתי את שלי תוך פחות משבוע. אבא שלי לא ממש האמין אבל פשוט שמתי לו את זה מול הכיסא ואמרתי לו עשרים דקות. הוא משתמש בזה כל יום מאז. ההורים שלך יודו לך.

אמה לוי

קניתי את זה לאבא שלי. הוא קצת חשש מהפולסים בהתחלה אבל נרגע עם זה אחרי כמה דקות. ביום השלישי כבר הוא הלך מחדר השינה למטבח בלי קיפאון אחד, פעם ראשונה מזה חודשים. אבל מה שבאמת תפס אותי זה כשהוא אמר "אני לא רוצה לוותר על זה היום". לא הייתה לו כזאת מוטיבציה לשום דבר כבר שנים.

גדי ויצמן

אני בן 71 ומתמודד עם קיפאון של פרקינסון בערך 3 שנים. הבת שלי שלחה לי את הדבר הזה לראש השנה וחשבתי, למה לא. אני משתמש בזה כל בוקר 20 דקות בזמן שאני שותה את הקפה שלי. הקיפאון לא נעלם לגמרי אבל אני יכול ללכת בבית בלי להיתקע בכל דלת. אשתי אומרת שאני נראה שוב כמו עצמי. זה היה שווה לי יותר מהכל.

★★★★★ 5 כוכבים 90% 4 כוכבים 7% 3 כוכבים 2% 2 כוכבים 0% כוכב אחד 1%

המוצר אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע מחלה כלשהי. התוצאות עשויות להשתנות מאדם לאדם. העדויות והדוגמאות שמופיעות כאן הן חוויות אישיות ואינן מהוות הבטחה שתשיגו את אותן תוצאות. יש להתייעץ תמיד עם איש מקצוע רפואי מוסמך לפני התחלת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.

מדיניות פרטיות תנאי שימוש © 2026 כל הזכויות שמורות.