הרגשתי הקלה גדולה כשהוא עבר לשם, חצי שנה אחרי השבץ.

הכל היה נראה כמו שצריך.
אחיות מוסמכות.
אחות שמתמחה בפצעים, מגיעה פעם בשבוע.
לוח של זמני ההפיכה תלוי על הקיר ליד המיטה.

ביקרתי ב-4 בתי אבות במרכז לפני שבחרתי בזה.
שאלתי שאלות.
עברתי על דוחות פיקוח של משרד הרווחה.
השוויתי מחירים.

אחרי 6 שבועות, הסתכלתי על פצע פתוח על עצם הזנב של אבא שלי. פצע שלא היה שם ביום שהוא הגיע.

דרגה 2. עור פתוח. גומה אדומה ופתוחה במרכז.

הרופא של בית האבות אמר לי שאם זה יגיע לדרגה 3, זה יכול לקחת חודשים להחלים. ואם לא יגיע לדרגה 3, אבל יתפתח שוב, אנחנו תקועים במעגל.

שאלתי את האחות המוסמכת מה קרה.

"גברת, אבא שלך מסובב כל שעתיים. בכל משמרת. את יכולה לבדוק."

שאלתי את המטפלת מהפיליפינים שעובדת בלילות.

"כן, גברת. כל שעתיים. כתוב בטופס."

שאלתי את האחראית של סוף השבוע, יום שישי בבוקר אחרי שהבאתי את הילדים לבית הספר.

היא הראתה לי קלסר עם דפים מלאים בסימני וי.
קרם מגן נמרח. ההפיכה תועדה. הערכת עור הושלמה.
חתימה. שעה. תאריך.

אבא שלי ישב בכיסא הגלגלים שלו ליד הדלת בזמן שהן דיברו סביבו, כאילו הוא לא היה בחדר.

הוא היה זה שאמר: "אני יכול לשמוע אתכן, את יודעת."

ואף אחת לא יכלה להסביר למה אבא שלי, שהגיע ללא פצע, הסתכל עליי בשבוע ה-6 עם פצע פתוח.

נסעתי הביתה באותו ערב.
הילדים כבר ישנו.
הבעל שאל מה קרה.
אמרתי לו "תן לי שעה."

פתחתי את הלפטופ ב-23:30 והתחלתי לחפש.

לא איך מטפלים בפצע לחץ. למה הוא נוצר מלכתחילה.

מה שמצאתי בשעות הבאות הפך לי את הראש.

הסיבה היא מכאנית, לא ביולוגית.

כשאדם יושב, כל משקל הגוף שלו מתרכז בכמה נקודות קטנות: עצם הזנב, עצמות הישיבה, הירכיים.

במקומות האלה העצם יושבת ממש מתחת לעור. אין שם בשר. אין שם שריר. רק עור ועוד 2-3 מילימטרים של רקמה דקה.

בכל שעה שהוא יושב על משטח שלא מחלק מחדש את המשקל, הלחץ סוחט את כלי הדם הקטנים שמתחת לעור וסוגר אותם.

זרימת הדם נעצרת.
החמצן מפסיק להגיע.
התאים מתחילים למות מבפנים החוצה.

ולכל קצף, בכל מחיר, בכל בית אבות, בכל בית חולים, יש את אותו פגם. הוא נדחס שטוח תחת משקל מתמשך.

ההפיכה כל שעתיים מפסיקה את הלחץ לזמן קצר.

אבל בין הפיכה להפיכה, הקצף כבר בתחתית. אבא שלי יושב למעשה על משטח קשה עם שכבה דקה ודחוסה מעליו.

הנזק מצטבר 120 דקות בכל פעם.

בית האבות חבש את הפצע כל בוקר.
המשטח פצע אותו מחדש כל אחר צהריים.

ביום ראשון בבוקר התקשרתי למנהלת בית האבות. לא צעקתי. שאלתי שאלות.

"מה הלחץ בפועל על עצם הזנב של אבא שלי כשהוא יושב?"

שתיקה ארוכה.

"אנחנו משתמשים בציוד שמומלץ לפי פרוטוקול הטיפול בפצעים שלנו."

"הכרית שלו מבוססת קצף?"

עוד שתיקה.

"זה קצף בצפיפות גבוהה עם שכבת נוחות של ג'ל מעליו."

הנקודה הזאת, "שכבת נוחות של ג'ל", היא מה שתפס אותי באמת.

שכבה דקה של ג'ל מעל קצף.

כשהקצף שמתחת נדחס, והוא נדחס תמיד, זאת תכונה שלו, שכבת הג'ל יורדת איתו ישר למטה.

זאת לא מערכת לחץ נפרדת. זאת תכונה שיווקית על כרית קצף.

ה"ג'ל" שם בשביל המילה "ג'ל" באתר, לא בשביל פיזיקה.

האחות לא הייתה הבעיה.
המטפלת לא הייתה הבעיה.
האחראית של סוף השבוע לא הייתה הבעיה.

3 לילות הייתי שקועה בקריאת מחקרים רפואיים על טיפול בפצעי לחץ.

אתרים של משרד הבריאות.
מה שאחיות פצעים מאיכילוב ושיבא כתבו.
סקירות באנגלית של בתי חולים אמריקאים.

למדתי שבתי חולים, איכילוב, שיבא, רמב"ם, הדסה, משתמשים בטכנולוגיה שונה לחלוטין למטופלים בסיכון גבוה.

לא קצף. לא קצף עם ג'ל מעליו.

רשת רציפה של עמודות ג'ל מסודרות במבנה כוורת.

העמודות האלה לא נדחסות כמו שקצף נדחס.

הן מתכופפות הצידה תחת עומס.

כשעמודה אחת מקבלת משקל, היא נשענת על העמודות שסביבה, והלחץ מתפזר על כל פני השטח. כמו מים שמתפזרים על שולחן.

אף נקודה בודדת לא מקבלת מספיק לחץ כדי לחתוך את זרימת הדם.

הזמנתי 2 כריות מסלרה.
אחת לכיסא הגלגלים של אבא, אחת לכורסה שלו בחדר.

הבאתי אותן ביום שלישי בבוקר.

הרכזת של סוף השבוע הסתכלה על הכרית, לחצה אותה ביד, ואמרה משפט שלא אשכח:

"זה משהו אחר. אנחנו לא ראינו דבר כזה פה."

אני רוצה להיות הוגנת לגבי לוח הזמנים, כי ראיתי בעמודי פייסבוק נשים שטוענות לניסים, ואני חושבת שזה מזיק יותר מעוזר.

בסוף השבוע הראשון, הפצע הפסיק להתקדם.
הרופא של בית האבות אמר לי שזה הסימן הכי חשוב. הנזק כבר לא מחמיר.

בשבוע ה-3, רקמה חדשה התחילה לצמוח. הפצע נראה קטן יותר.

בשבוע ה-6 הוא נסגר.

זה תואם בדיוק למה שמשרד הבריאות כותב: פצעי דרגה 2 מחלימים תוך שבועות ספורים עד חודשיים, כשהלחץ לא חוזר כל הזמן.

אני לא אגיד לך שהכרית ריפאה את הפצע. הצוות הרפואי של בית האבות ריפא אותו.

מה שהכרית עשתה היה למנוע מהמשטח לפצוע אותו שוב, בזמן שהם עבדו.

בלי זה, הם היו חובשים פצע כל בוקר שנפתח שוב כל אחר צהריים.

מעגל אינסופי. בגוף של אבא שלי.

אבל השינוי האמיתי לא היה רפואי. הוא היה אישי.

אחרי 3 שבועות, נכנסתי לחדר של אבא וראיתי אותו יושב בכורסה וצופה בליגת האלופות.

זה לא נשמע הרבה. אבל הוא סירב לשבת בכורסה הזאת חודשיים שלמים. הוא אמר שזה כואב מדי.

המטפלת הביאה לו ארוחות למיטה כל יום.
הוא היה שוכב או חצי-יושב, רואה רק את התקרה.

אחרי 3 דקות שנכנסתי לחדר, הוא הסתכל עליי ואמר:

"אורית. זה לא כואב יותר."

הוא אמר את זה כמו שאומרים משהו שהפסקת להאמין שיכול לקרות שוב.

בשבוע שאחרי הוא ביקש שיגלגלו אותו לחדר הפעילויות.
הוא שיחק שש-בש עם איש בשם יעקב.
הוא לא היה במסדרון הזה כבר 3 חודשים.

אם ההורה שלך גר בבית אבות סיעודי, מקבל סיעוד פרטי בבית, או מטופל ע"י מטפלת ישראלית או זרה, ובכל זאת מתפתחים לו פצעי לחץ או סימנים אדומים שחוזרים, בבקשה תביני את מה שלי לקח 6 שבועות ו-28,000 שקל ללמוד:

קצף נדחס. בכל סוג. בכל בית אבות. בכל מחיר. גם כשמוסיפים שכבת ג'ל מעליו.

המשטח היחיד שלא נדחס הוא ג'ל אלסטומר רפואי במבנה כוורת, שמתכופף לצדדים תחת משקל ופורס את הלחץ במקום לקרוס תחתיו.

זה מה שיש בבתי חולים. וזה מה שיש בסלרה.

יש עליה 60 ימי ניסיון.
אם זה לא עוזר, מחזירים.
אחרי 28,000 שקל בחודש על מוסד שלא פתר את הבעיה, ההחלטה לנסות עוד פתרון עם אפשרות החזרה הייתה החלטה של רגע אחד.

לפי משרד הבריאות, 95% מפצעי הלחץ של קשישים בארץ ניתנים למניעה.

95 אחוז.

אבא שלי הוא לא חלק מה-5% שלא היו ניתנים למניעה. הוא היה חלק מה-95.

כולם, הצוות, אני, המנהלת, פספסנו את הסיבה כי אף אחד לא הסתכל על המשטח.

אם אמא או אבא שלך התחילו:
לקום מהר מדי, להתפתל בישיבה,
או שכבר יש להם אדמומיות / כאב / פצע לחץ -

אל תקבלי ישר את זה שזה "פשוט הגיל".

תבדקי על מה הם יושבים.

תלחצי על הכרית.
על הכורסה.
על הכיסא הקבוע שלהם.

אם היד שלך שוקעת עד למטה, או אם המשטח קשה -
כנראה שמצאת את הבעיה.
תחליפי אותה.

ההורה שלך ראוי לשבת בכיסא שלו בלי כאב.
ואת ראויה להפסיק לישון שינה קרועה ולשאול את עצמך מה תמצאי בביקור הבא.