לכל בת שאמא או אבא שלה יושב רוב היום בכורסה, יש דבר אחד שאני חייבת להגיד לכן עכשיו.

12 שנה אני אחות סיעודית בבילינסון, ויש לי חרטה אחת שלא נותנת לי לישון בלילה.

ישבתי בסלונים של עשרות משפחות אחרי שחרור מהמחלקה, כשאמא או אבא ישנים בכורסה ליד, וידעתי מה הולך לקרות.

ידעתי כי ראיתי את זה כבר מאות פעמים. במחלקה. ובבתים שלהם, אחרי.

הסימן הקטן והוורוד שמופיע על עצם הזנב. החום הקל מתחת לעור. המבט של ההורה כשהוא מזיז את עצמו בכיסא ולא יכול בדיוק להגיד למה.

ואז הסתכלתי על הכרית שמתחתיו.

הכרית שבאה עם הכורסה. הכרית הג'ל שהשכן המליץ. הכרית הספוג העבה שהבת קנתה בסופר-פארם, כי הקופאית אמרה שזו הכי טובה.

וידעתי שכבר איחרנו.

כי אף אחת מהכריות האלה לא עשתה את מה שהמשפחה חשבה שהיא עושה.

הנה מה שאני הייתי רוצה שכל בת מטפלת תדע, לפני שהיא קונה את הכרית הראשונה לאמא.

למה זה קורה, וכמה מהר

כשאדם מבוגר יושב שעות, משקל הגוף לא מתחלק על כל המושב. הוא מתרכז ב-2-3 נקודות עצם בולטות. עצם הזנב. עצמות הישיבה, אלה שאת מרגישה אם את יושבת על כיסא קשה. לפעמים גם נקודות הירך.

העור מעל העצמות האלה נלחץ. הדם זורם פחות. החמצן מפסיק להגיע לרקמה. התאים מתחילים למות.

זה לא לוקח הרבה זמן. זה לא דורש הזנחה. זה יכול לקרות לאדם מטופל יפה, בבית נקי, במשפחה אוהבת, על הכורסה האהובה שלו.

6 עד 12 שעות. לפעמים פחות.

החלק שיצרני הכריות לא יספרו לך

כל כרית ספוג, לא משנה כמה עבה, כמה יקרה, כמה כתוב על האריזה שלה "אורתופדית", בסוף נלחצת לרצפה תחת משקל ממושך.

"היא מרגישה רכה כשאני לוחצת עליה," הבנות אומרות לי.

נכון. עם היד, 2 שניות. לא עם 60 ק"ג, 8 שעות.

תחת משקל הגוף, הספוג קורס. גם הג'ל המעורבב שמוכרים בסופר-פארם. הם נכנעים. הכרית הופכת בפועל לשכבת בד דקה בין העצם לכורסה.

והמשפחה לא יודעת, כי מבחוץ הכרית עדיין נראית רכה.

ראיתי בנות לוחצות על הכרית ואומרות לי, "אבל פה היא עדיין רכה". והייתי צריכה להסביר להן בעדינות שמה שחשוב זה מה שקורה תחת המשקל. ואת זה הן לא יכולות לראות.

זו השיחה הכי קשה בעבודה שלי.

זה לא הזנחה. זאת מירב.

פצעי הלחץ שאני רואה ברוב הבתים הם לא מהזנחה. הם ממשפחות טובות, שעושות הכל לפי הספר, עם מוצרים שהבטיחו הגנה ולא הצליחו לתת אותה.

אני זוכרת את מירב. הכרתי אותה כשאמא שלה, אסתר, שכבה אצלנו במחלקה לפני כמה חודשים. אחרי השחרור היא ביקשה ממני לבוא אחת לכמה שבועות לראות איך הן מסתדרות.

היא התקשרה אליי ביום שני בבוקר, ב-8:10, בקול שאני מכירה.

"אמא לא מפסיקה להזיז את עצמה בכורסה. היא ממשיכה להגיד שכואב לה בגב אבל לא מצליחה בדיוק להראות איפה. ובדקתי מתחתיה הבוקר ויש כתם כהה. זה רע?"

הגעתי תוך חצי שעה. זה היה כבר דרגה 2. העור התחיל להישבר.

מירב השתמשה בכרית ספוג זיכרון, מהיקרות, 380 ש"ח. היא בדקה את העור של אמא שלה כל ערב. היא עשתה את הכל נכון.

אבל הכרית התחילה להיכנע תחת משקל אסתר כבר שבועיים, ואף אחד לא ידע.

הפנים של מירב כשהסברתי לה. אותה שבירה שיש לאנשים שמתאמצים כל כך ומגלים שזה עדיין לא הספיק.

מירב היא לא היחידה. רק החודש האחרון ראיתי את זה גם אצל אורנה מרעננה, אמא שלה אחרי ניתוח החלפת ירך, פצע יומיים אחרי שחזרה הביתה. אצל רות מהוד השרון, אבא שלה בכיסא גלגלים, פצע שני בחודש. אצל ענת מפתח תקווה, ירדה בסוף לבית אבות סיעודי כי הפצעים חזרו 3 פעמים.

כל אחת מהן ישבה מולי, אמרה את אותו משפט: "לא הבנתי שזה יכול לקרות."

מה שעובד באמת

מה שעובד באמת זה לא מה שרוב האנשים חושבים.

בבתי חולים ובמחלקות שיקום, הכריות שמשמשות מטופלים שלא יכולים לזוז לבד לא עובדות על ידי זה שהן רכות. הן עובדות על ידי זה שהן מפזרות לחץ. מעבירות אותו מהאזורים הבולטים לפני שנגרם נזק.

הטכנולוגיה נקראת ג'ל-כוורת. תאי כוורת מג'ל בדרגה רפואית, שקורסים לצדדים תחת משקל, ופורסים את הלחץ החוצה ומסביב. כמו מים שזורמים סביב חפץ במקום להידחס מתחתיו.

הוא לא נכנע. מבנה הג'ל לא נשחק תחת משקל ממושך. הוא ממשיך לפזר, שעה אחרי שעה.

זה מה שיש לנו במחלקה. זה מה ששומר על המטופלים שלנו.

למה רק עכשיו זה זמין בבית

עד לפני זמן לא רב, הטכנולוגיה הזו לא הייתה זמינה מחוץ לציוד שמשרד הבריאות מאשר. זה עלה אלפי שקלים. זה דרש אישור של מרפאה בעיסוק או של אחות סיעודית מוסמכת.

זה השתנה.

כרית סלרה משתמשת באותה טכנולוגיית ג'ל-כוורת. בדרגה רפואית. אותו עיקרון שעליו מבוססות מחלקות השיקום שלנו. זמינה עכשיו לשימוש בבית, בלי מרשם, בלי תור.

יש עליה 60 ימי ניסיון. אם זה לא עובד, מחזירים. אני אומרת את זה כי משפחות שואלות אותי כל הזמן, ואני יודעת שזה החסם האחרון לפני שמזמינים.

אני לא מקבלת על זה אגורה

התחלתי להמליץ עליה למשפחות לפני 8 חודשים. לא אציין שמות. אבל אגיד מה אני רואה בביקורים אצל המשפחות שאני ממשיכה לעקוב אחריהן:

עור ורוד ושלם. בלי שבירה. בלי חימום מקדים. בלי סימנים אדומים על עצם הזנב. בנות שאומרות לי שהן ישנות שוב בלילות.

ואני אומרת להן את אותו דבר כל פעם. זה בדיוק איך שמניעה נראית. תמשיכי ככה.

אני אחות במחלקה הסיעודית בבילינסון. אני לא מוכרת מוצרים. סלרה לא משלמת לי. סלרה לא יודעת שאני כותבת את זה. אני אחות, לא משווקת.

נתתי את ההמלצה הזו במטבחים ובסלונים. בכל אזור פתח תקווה, רעננה, הוד השרון. וגם רחוק יותר כשמשפחות ביקשו. כי נמאס לי לראות פצעים שאפשר היה למנוע. ונמאס לי לראות בנות טובות ומסורות מאשימות את עצמן במשהו שהן לא היו מצוידות למנוע.

איך לבדוק עכשיו, ב-30 שניות

אם ההורה שלך יושב יותר מ-4 שעות ביום בכיסא. אם שמת לב לאדמומיות שלא נעלמת אחרי חצי שעה, לתלונות שקטות על אי-נוחות, לכרית שבחנת לפני חודש והיא איכשהו כבר נראית שטוחה.

אם יש לך אותה דאגת רקע, זו שלא בדיוק נעלמת, שמשהו לא בסדר אצל אמא או אבא אבל את לא יודעת איך לשים על זה את האצבע.

תקשיבי לי בבקשה. הבעיה כמעט בוודאות היא לא את. הבעיה כמעט בוודאות היא הכרית.

אם אמא או אבא שלך התחילו לקום מהר מדי, להתפתל בישיבה, או שכבר יש להם אדמומיות, כאב או פצע לחץ, אל תקבלי ישר את זה שזה "פשוט הגיל".

תבדקי על מה הם יושבים. תלחצי על הכרית. על הכורסה. על הכיסא הקבוע שלהם. אם היד שלך שוקעת עד למטה, או אם המשטח קשה, כנראה שמצאת את הבעיה. תחליפי אותה.

ספוג נכנע. ג'ל רגיל נשחק. השיווק מבטיח נוחות. מה שצריך זה פיזור לחץ. זה לא אותו דבר. זה אפילו לא קרוב לאותו דבר.