אם אתה רואה מישהי שאתה אוהב מאבדת לאט לאט את היכולת ללכת בגלל טרשת נפוצה... מומחה לשיקום נוירולוגי מסביר מה הרופאים שלה לא מספרים לך על הסיבה שבגללה הרגליים שלה מפסיקות לעבוד

אם אתה רואה מישהי שאתה אוהב עוברת מהליכה בטוחה להליכה זהירה, ומשם לגרירת רגליים, עד שהיא בקושי מצליחה להגיע מחדר השינה לשירותים... אם ראית איך העולם שלה מתכווץ, חדר אחרי חדר, יציאה אחרי יציאה, עד שכל החיים שבניתם יחד נדחסים בין 4 קירות... אני צריך שתקרא את זה.

כי הנוירולוג שלה ממשיך לכוונן לה את התרופות שמשנות את מהלך המחלה. והעירויים ממשיכים. ובדיקות ה-MRI ממשיכות לחזור תקינות. ובכל זאת הרגליים שלה ממשיכות להיחלש. ואתה כבר יודע שהתרופות לא מתקנות לה את ההליכה. ואתה יודע את זה כבר חודשים.

ועד שתסיים לקרוא את זה, אתה תבין מה באמת קורה ברגליים שלה יותר טוב מרוב הרופאים שמטפלים בה. ותדע בדיוק מה לעשות עם זה.

אני מומחה מוסמך לשיקום נוירולוגי. 22 שנה אני מטפל בהפרעות תנועה, כולל טרשת נפוצה, ויותר מ-3,100 מטופלים עברו אצלי עד היום.

ואני לא כותב היום למטופלת. אני כותב את זה אליך. אני כותב למי שרואה את זה קורה באמת. למי שמחזיק לה את היד כשהיא קמה. למי שהזיז את כל הרהיטים בבית כדי שתמיד יהיה לה במה להיאחז. למי שמבטל תוכניות כי אי אפשר להשאיר אותה לבד. למי שכבר מתאבל על מישהי שעדיין כאן.

"סידרתי את כל הבית מחדש מסביב למחלה שלה"

אני רוצה לספר לך על אחת המטופלות שלי. קוראים לה דנה, היא בת 54, והיא אובחנה עם טרשת נפוצה כשהייתה בת 38.

אבל אני לא הולך לספר לך את הסיפור של דנה, אלא את הסיפור של הבעל שלה. כי הוא זה שחי את זה.

4 שנים מוטי הסתכל על האישה שלו נעלמת לו מול העיניים. לא בבת אחת, אלא סנטימטר אחרי סנטימטר, צעד אחרי צעד שנחלש.

זה התחיל בעייפות. היא הייתה חוזרת מהליכה קצרה וצריכה לשבת שעה שלמה. הוא שם לב עוד לפני שהיא הודתה בזה. הוא תמיד שם לב לפני שהיא הודתה בזה.

אחר כך העייפות הפכה לחולשה. הרגל הימנית שלה התחילה להיגרר, בהתחלה רק קצת, האצבע נתפסת בשטיח כל כמה צעדים. אחר כך גם שתי הרגליים כבר הרגישו כבדות, כאילו היא בוססת בבוץ. היא הייתה מתארת את זה כמו לנסות ללכת עם בלוקים של בטון קשורים לשוקיים. האותות מהמוח שלה פשוט הלכו לאיבוד במיאלין הפגוע. האותות היו מגיעים לשרירי הרגליים שלה באיחור, מעוותים, או בכלל לא.

הוא סידר מחדש את כל הבית. ידיות אחיזה בחדר האמבטיה, כיסא במקלחת, רהיטים שנדחפו אל הקירות כדי שתמיד יהיה לה במה להיאחז. הוא העביר את חדר השינה שלהם לקומה למטה, כי המדרגות כבר הפכו לבלתי אפשריות. הוא שם שטיחונים נגד החלקה על כל רצפה קשה בבית. הבית שלהם הפסיק להיראות כמו בית והתחיל להיראות כמו מוסד.

היא נפלה 14 פעמים בשנה אחת. ב-5 מהן הוא הספיק לתפוס אותה. ב-9 האחרות היא ירדה לרצפה עוד לפני שהוא הגיע אליה. היא שברה את פרק כף היד שלה. היא נחבטה על עצם הזנב כל כך חזק שלא הצליחה לשבת בנוחות 3 שבועות. פעמיים הוא לקח אותה למיון, ובשתי הפעמים ישב בחדר ההמתנה וניסה להחזיק את עצמו בזמן שהאשמה אכלה אותו חי. הייתי צריך להיות יותר קרוב. הייתי צריך לשים לב.

הוא הפסיק לישון לילה שלם. כל רעש מהמסדרון, כל חריקה של המיטה, והוא כבר יושב זקוף באמצע הלילה. מקשיב. מחכה לקול של החבטה.

היא הפסיקה ללכת למועדון הקריאה שלה. הפסיקה לבקר אצל האחות שלה. הפסיקה לצאת לגינה שהיא בעצמה שתלה בשנה שלפני האבחון. האישה שטיילה איתו בשמורות טבע, שרקדה בחתונה של הבת שלהם רק לפני 4 שנים, שרדפה אחרי הנכדים בחצר כל שבת... עכשיו כבר לא זזה היא כבר לא הצליחה ללכת מהספה למטבח בלי שהוא ירחף לידה, יד אחת על המרפק שלה, מוכן לתפוס את הקריסה שהוא ידע שמגיעה.

העולם שלה הצטמצם ל-2 חדרים. והעולם של מוטי הצטמצם יחד איתה.

הנה מה שאף אחד לא מספר לגבר שמטפל באישה שמאבדת את ההליכה בגלל טרשת נפוצה

לא רק הרגליים שלה נחלשות. גם החיים שלך מצטמצמים איתן.

אתה לא יכול להשאיר אותה לבד. אתה לא יכול לקפוץ לסופר בלי לרוץ חזרה. אתה לא יכול לישון בלי אוזן אחת פתוחה. אתה לא יכול לתכנן חופשה, כי מה יהיה אם יהיה לה יום גרוע 300 ק"מ מהבית? אתה הופך לרשת ביטחון במשרה מלאה בשביל מישהי שפעם הייתה שותפה שווה שלך.

והאבל הזה, לראות אותה מאבדת דברים לאט, לא הכל בבת אחת כמו בשבץ אלא חתיכה אחרי חתיכה לאורך שנים, הוא סוג מיוחד של אכזריות שאף אחד לא מכין אותך אליה. כי היא עדיין כאן. אבל האדם שהיה אמור ללכת לצידך בחיים נעלם לך בהילוך איטי.

והנה מה שמכעיס אותי בכל הסיפור הזה:

מוטי הגיע לכל פגישה ופגישה. הוא נהג. הוא חנה בחניית הנכים. הוא צעד לצידה במסדרון כשהיד שלו מתחת לזרוע שלה. הוא ישב בכיסא לידה והשלים את החורים כשהערפול המוחי גרם לה לאבד את חוט המחשבה.

הוא היה מעודכן בטרשת הנפוצה שלה יותר מרוב המתמחים שלי. הוא עקב אחרי מרחק ההליכה שלה, אחרי הנפילות, אחרי רמות העייפות, אחרי הימים הטובים והימים הרעים, הכל במחברת אחת. ואת המחברת הזאת הוא הביא לכל פגישה.

ואתה יודע מה עשינו, כל אחד ואחד מאיתנו?

התמקדנו בתרופות משנות המהלך. שוב.

"האוקרבוס מאט את קצב ההתקדמות."

"בואו נעשה MRI ונראה אם יש נגעים חדשים."

"אפשר לנסות להוסיף פמפירה בשביל ההליכה."

והוא היה יושב שם, עם המחברת ביד, ושואל בכל פעם בדיוק את אותה שאלה: "אבל מה עם הרגליים שלה? המצב שלהן רק הולך ומחמיר. היא בקושי מצליחה ללכת. מה אנחנו עושים עם ההליכה עצמה?"

ואנחנו היינו עונים לו כל פעם אותו דבר: "התרופות אמורות להאט את ההתקדמות. פיזיותרפיה תעזור לשמר את מה שיש לה."

זה פשוט לא עבד. התרופות משנות המהלך עשו את העבודה שלהן ב-MRI, פחות נגעים חדשים. אבל הרגליים שלה? והרגליים שלה המשיכו להיחלש. מרחק ההליכה שלה המשיך להתכווץ. הנזק שכבר נגרם למיאלין נשאר בדיוק איפה שהיה, והשרירים שהיו תלויים באותם אותות פגומים פשוט כבו מחוסר שימוש.

הוא אמר לי אחר כך: "אחרי בערך שנה הפסקתי להאמין שהפגישות האלה יתקנו לה את ההליכה. אבל המשכתי להגיע, כי לא ידעתי מה עוד לעשות. התרופות עשו עבודה יפה בסריקות. אבל היא לא הצליחה ללכת אפילו עד תיבת הדואר. אז איך זה נקרא שזה עובד?"

הוא צדק. ולא הייתה לי תשובה בשבילו. עד שבכנס אחד פיזיותרפיסט נוירולוגי בגמלאות אמר משהו שהקפיא לי את הדם.

"אתה מטפל במחלה, אבל מתעלם מהרגליים"

אוקטובר 2022. תל אביב. הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לרפואה פיזיקלית ושיקום.

אחרי ההרצאה שלי על תוצאות של שיקום הליכה ניגש אליי אדם מבוגר, פיזיותרפיסט נוירולוגי בגמלאות. בגמלאות חלקית, עם 40 שנה של פיזיותרפיה נוירולוגית מאחוריו. בעיקר הפרעות ניידות בטרשת נפוצה.

הוא הסתכל על הנתונים שלי ואמר לי משפט שאני לא אשכח:

"אתה מטפל במחלה, אבל מתעלם מהרגליים."

הוא שאל אם יש לי 15 דקות. נתתי לו שעה. מה שהוא לימד אותי שם זה בדיוק מה שאני הולך ללמד אותך עכשיו, כי הצוות הרפואי של מי שאתה מטפל בו כנראה בכלל לא מכיר את זה. וגם אם כן, המערכת שהם עובדים בתוכה פשוט לא בנויה לעבוד לפי זה.

הנה מה שגדעון הסביר לי:

"אובדן הניידות בטרשת נפוצה הוא לא רק בעיה של מיאלין. כולם מתמקדים בנגעים. במערכת החיסון. בתרופות משנות המהלך. אבל אף אחד לא מסתכל על הקצה השני של השרשרת: מה עם השרירים ועצבי התנועה עצמם, ברגליים ובכפות הרגליים, אלה שאמורים לבצע בפועל את פקודת ההליכה?

"הנה מה שקורה: הטרשת פוגעת במעטפת המיאלין, וזה מאט או חוסם את האותות העצביים שיוצאים מהמוח. הרגליים נחלשות. החולה הולך פחות. ובגלל שהוא הולך פחות, השרירים בכפות הרגליים ובשוקיים, אלה שמרימים את כף הרגל, דוחפים מהקרקע ומתחילים כל צעד, מתחילים לדעוך. נרדמים. לא כי הטרשת הרסה אותם, אלא כי הם הפסיקו לעבוד, ושריר שלא עובד פשוט נכבה."

"אז עכשיו יש לך 2 בעיות, לא אחת. האות שיוצא מהמוח כבר פגום בגלל המיאלין. וגם השרירים בצד המקבל השתתקו אחרי חודשים או שנים בלי שימוש. אפילו בימים הכי טובים, אפילו כשהאות העצבי כן מצליח לעבור דרך המיאלין הפגוע, הוא מגיע לשרירים שרדומים מכדי להגיב." וזה בדיוק אובדן הניידות.

"זה כמו לנסות להתקשר למישהו שנרדם, ועוד דרך קו רועש. הקו מקרטע, וגם ככה אף אחד לא עונה בצד השני."

ומה זה אומר עליך, זה שעומד מהצד ומסתכל

כל התרופות שמשנות את מהלך המחלה? הן מאטות את הנזק למיאלין, הן מגנות על קו הטלפון מהידרדרות נוספת, אבל לשרירים שכבר הפסיקו להקשיב הן לא עושות כלום. שום עירוי בעולם לא מעיר שריר רדום ברגל.

התרופות מגנות על החיווט, אבל הן לא מתקנות את השרירים שהפסיקו להגיב.

בגלל זה הרגליים שלה נחלשות עוד ועוד, גם כשבדיקות ה-MRI חוזרות "יציבות". בגלל זה המחברת שלך ממשיכה להראות מרחקי הליכה קצרים יותר. ובגלל זה אתה ממשיך לשבת בתורים שחוגגים ספירת נגעים יציבה, בזמן שהיא בקושי מצליחה להגיע לשירותים.

זה לא שהרופאים לא מנסים. הם פשוט עובדים על הצד הלא נכון של הבעיה.

בעולם השיקום כבר יודעים שגירוי חשמלי של השריר מפעיל ישירות נוירונים מוטוריים רדומים, עוקף לגמרי את המיאלין הפגוע ומכריח את השרירים להתכווץ. פיזיותרפיסטים משתמשים בזה במרפאות טרשת נפוצה, חוקרי תנועה חוקרים את זה, והמחקרים מתפרסמים בכתבי עת עם ביקורת עמיתים.

אבל הפרוטוקול המקובל נותן למטופלים רק כמה דקות של הגירוי הזה, בטיפול הפיזיותרפיה השבועי, וזהו. הפעלה אחת של השריר בשבוע, כשהשרירים צריכים גירוי יומי כדי להתעורר ולהמשיך להגיב.

ולמה? כי מכשיר EMS קליני עולה 22,200 ש"ח ומעלה, כי קופת החולים מגבילה את מכסת הפיזיותרפיה, וכי כל המערכת בנויה סביב ניהול המחלה על המסך, ולא סביב החזרת הרגליים שמתחת.

מכשיר EMS שעוקף את המיאלין הפגוע ומפעיל ישירות את השרירים הרדומים ברגליים שלה, כל יום מחדש, בבית, בכורסה שלה? זה משנה הכל.

מומחים שראו משפחות סוחבות את זה לבד

"השיחה הכי קשה שלי היא לא עם החולה בטרשת נפוצה, אלא עם בן או בת הזוג שיושבים לידו. כי הם אלה שרואים איך מרחק ההליכה מתכווץ מחודש לחודש. ואני צריך להסביר להם שהתרופות משנות מהלך המחלה, אותן תרופות שאנחנו חוגגים עליהן מול ה-MRI, כמעט לא עושות כלום לשרירים שכבר כבו מרוב חוסר שימוש. המשפחות שמוסיפות גירוי עצבי יומי בבית, כל עוד השרירים עוד ניתנים לשיקום, מחזירות ניידות שהתרופות לבד אף פעם לא היו מחזירות. ומי שמחכה לסריקה הבאה, פשוט ממשיך לחכות."

נוירולוג מומחה להפרעות תנועה, 22 שנה בשיקום טרשת נפוצה

"גם החיים של בן הזוג שמטפל מתכווצים. ראיתי בני זוג שעזבו את העבודה, ביטלו חופשות והפסיקו להיפגש עם חברים, כי אי אפשר להשאיר את בן הזוג לבד בבית. כשהתחלנו להמליץ על EMS יומי בבית וההליכה של המטופל השתפרה, השינוי אצל בן הזוג שמטפל היה גדול בדיוק באותה מידה. הם חזרו לישון בלילה. הם הפסיקו לרחף מעליו כל היום. בעל אחד אמר לי: 'קיבלתי את אשתי בחזרה. אבל האמת? קיבלתי גם את עצמי בחזרה.' טרשת נפוצה לוקחת 2 חיים, לא אחד. וככל שמחכים יותר, שני החיים האלה מתכווצים יותר."

פיזיותרפיסטית מומחית לשיקום נוירולוגי, חיפה

"יש לי מטופלים עם טרשת נפוצה שהוציאו יותר מ-100,000 שקל מהכיס על תרופות משנות מהלך המחלה שלא נכנסו לסל, סד AFO, הליכון מיוחד ו-2 טיפולים בשבוע. סריקות ה-MRI שלהם נראות יציבות. הרגליים שלהם דווקא במצב גרוע יותר. כשהתחלתי להמליץ על EMS יומי כקו טיפול ראשון לאובדן ניידות בטרשת נפוצה, רוב המטופלים שלי הראו שיפור מדיד בהליכה כבר בחודש הראשון. זה לא פולשני, בלי תופעות לוואי, ובלי התנגשות עם התרופות שהם כבר לוקחים. ובדרך כלל דווקא בן הזוג שמטפל הוא זה שמוצא את הפתרון הזה, לא הנוירולוג. והלוואי שזה לא היה נכון."

מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, מרכז שיקום נוירולוגי בשרון

איך מעירים מסלולי תנועה רדומים (הפרוטוקול בן 3 החלקים)

גדעון הראה לי את השיטה שמעירה מסלולי תנועה רדומים אצל חולי טרשת נפוצה. היא מורכבת מ-3 דברים שקורים בו זמנית, במשך 20 דקות פעמיים ביום, בזמן שהם יושבים בכורסה האהובה עליהם:

1. הפעלה עמוקה של נוירוני תנועה (עוקפת את המיאלין הפגוע)

אותות אמיתיים של גירוי שרירים חשמלי עוקפים לגמרי את המיאלין הפגוע ומפעילים ישירות את נוירוני התנועה הרדומים בכפות הרגליים ובשוקיים. זה מכריח את שרירי ההליכה להתכווץ גם כשהאות מהמוח הולך לאיבוד בדרך, במסלולי העצבים הפגועים. זה לא עקצוץ שטחי כמו של מכשיר TENS, וזה גם לא רטט. כיווץ שריר אמיתי, לא רצוני. הרגליים שלהם עושות את העבודה בלי שהמוח בכלל צריך לדחוף את האות דרך חיווט פגום.

2. עקיפה של הספסטיות

טרשת נפוצה לא רק מחלישה את השרירים. היא גם נועלת אותם בכיווץ קבוע ברמה נמוכה שנקרא ספסטיות. השוקיים מתהדקות, הרגליים נעשות כבדות ונוקשות, וכל צעד הופך למתיש כי הוא נלחם בשרירים שמסרבים להירפות. הדחף החשמלי שולח אות בחזרה לחוט השדרה, והאות הזה מכריח את השרירים הספסטיים להשתחרר. ברגע שהשרירים שמרימים את כף הרגל נדלקים, השרירים הנגדיים שמכווצים נאלצים נוירולוגית להירפות. אתה לא מותח את הספסטיות החוצה. אתה עוקף אותה נוירולוגית, בכל פולס מחדש.

3. אימון מחדש של תבנית התנועה

התבנית הקצבית של כיווץ ושחרור מחקה בדיוק את קצב ההליכה הטבעי, ומחזירה את המקצב המוטורי שהטרשת שיבשה. כל מחזור כזה מאמן מחדש את המסלולים הרדומים לירות ברצף, ובונה את תבנית הצעידה מהיסוד. המוח קולט את התנועה, מזהה שהמסלול עדיין קיים למרות המיאלין הפגוע, ומתחיל להסתנכרן איתו. עם הזמן הוא לומד לנתב את האותות מסביב לנזק.

זה בדיוק אותו פרוטוקול שעובד במכשירים מכשירי שיקום קליניים שעולים 22,000 ש"ח ומעלה. אותו מנגנון בדיוק שמשמש במרפאות בכל העולם לאימון הליכה של חולי טרשת נפוצה.

אבל זאת המציאות: ככל שמסלולי התנועה האלה נשארים רדומים יותר זמן, כך קשה יותר להעיר אותם. בשנה 1 עד 2 מתחילת הירידה הניכרת בניידות, המסלולים רדומים אבל עדיין ברי שחזור לגמרי, והתגובה מגיעה מהר. בשנה 2 עד 4, ההתאוששות לוקחת יותר זמן אבל היא בהחלט עדיין אפשרית. מעבר לשנה 4, המסלולים כבר התחילו להיחלש מבנית. גם אז אפשר לשפר, רק לאט יותר.

כל חודש שאתה מחכה הוא עוד חודש שבו יהיה קשה יותר להעיר את השרירים האלה.

"שמתי לה את זה מול הכיסא ואמרתי: 20 דקות, בוקר וערב"

"דנה כבר הרימה ידיים. אחרי 4 שנים שבהן ראיתי איך הרגליים שלה נחלשות, למרות כל תרופה וכל טיפול שניסינו, היא כבר הפסיקה להאמין שמשהו חדש יעזור לה. 'עוד משהו שלא יעבוד', היא אמרה. 'הטרשת שלי מתקדמת. ככה זה הולך.'

לא התווכחתי איתה. פשוט שמתי לה את זה מול הכיסא ואמרתי: 20 דקות, בוקר וערב.

היא הרגישה איך השרירים מתכווצים ומשתחררים. עבודת שריר אמיתית, לא איזה זמזום שטחי. האצבעות ברגליים שלה התכופפו, השוקיים נלחצו, כפות הרגליים התרוממו. 'הרגליים שלי זזות בלי שאני אומרת להן משהו', היא אמרה. בהתחלה היא נראתה מבולבלת, ואחר כך פשוט נדהמה.

ואז ראיתי אותה מחייכת, בפעם הראשונה מזה חודשים.

הוצאנו יותר מ-110,000 ש"ח מהכיס ב-4 שנים של מלחמה בטרשת. עירויים משני מחלה ב-240,000 ש"ח בשנה, שקופת החולים כיסתה את רובם. 2 סדי AFO לרגליים. רולטור מיוחד ב-3,000 ש"ח. פיזיותרפיה פרטית פעמיים בשבוע ב-320 ש"ח לטיפול. פמפירה ב-5,100 ש"ח בחודש, שגרמה לה סחרחורות ובקושי עזרה. ובתוך כל זה, העולם שלה פשוט הלך והצטמצם. מהמטבח לספה. מהספה לשירותים. זה היה כל המסלול שלה.

האחות שלה התחילה לשלוח לי קישורים לדיור מוגן סיעודי. 'ליתר ביטחון', היא אמרה. היא כבר תכננה בשבילה את הכניעה.

אבל אני לא הייתי מוכן לוותר עליה. עוד לא."

מוטי, בן 57, מטפל עיקרי במשרה מלאה כבר 4 שנים

היומן של מוטי, שבוע אחרי שבוע (ולמה המשפחה שלך יכולה לצפות)

שבוע 1

חיברתי לה אותו כל בוקר וכל ערב. 20 דקות בכיסא שלה, פעמיים ביום. ביום 4 קרה משהו קטן. היא קמה מהכיסא ואמרה "הרגליים שלי מרגישות קלות יותר". לא חזקות, עדיין. קלות. כאילו הכובד שגרר אותה למטה במשך שנים התרופף קצת, בדיוק מספיק בשביל שהיא תשים לב. באותו לילה היא הלכה למטבח בלי להישען על הקיר. היא בכלל לא שמה לב שהיא עשתה את זה, עד שאמרתי לה. יצאתי לחניה, התיישבתי באוטו ובכיתי. לא דמעות של עצב. דמעות של הקלה. מהסוג שאתה לא נותן לאף אחד לראות, כי כל כך הרבה זמן אתה זה שצריך להיות החזק.

שבוע 2

הספסטיות בשוקיים שלה ירדה בצורה מורגשת אחרי כל שימוש. הרגליים שלה כבר לא היו נוקשות באותה מידה בבקרים. היא התחילה ללכת יותר מהר. הגרירה הפכה לצעד אמיתי. היא הפסיקה להיאחז ברהיטים כשהיא עברה בבית. ואני הפסקתי לרחף לידה עם יד מתחת למרפק שלה. התחלתי ללכת מאחוריה, ואחר כך לצידה. היא שמה לב. היא אמרה לי "אתה לא מחזיק אותי". אמרתי לה "את כבר לא צריכה שאחזיק".

שבוע 4

מרחק ההליכה שלה הוכפל. אם קודם היא בקושי הגיעה לשירותים, עכשיו היא עברה את כל הבית בלי לעצור. כף הרגל שלה התרוממה במקום להיגרר. הרגליים שלה הרגישו חזקות מספיק בשביל צעדים אמיתיים, לא גרירה. היא הלכה לתיבת הדואר וחזרה לבד. 50 מטר. עמדתי בחלון והסתכלתי עליה. לא הלכתי אחריה. בפעם הראשונה מזה 4 שנים לא הלכתי אחריה. באותו לילה התקשרתי לאחות שלה ואמרתי לה "תפסיקי לשלוח לי את הלינקים האלה".

שבוע 8

היא הלכה לגינה שלה. היא כרעה ונגעה בשושנים שהיא שתלה בשנה שלפני האבחנה. היא בכתה. לא מכאב. מזה שהיא פשוט לא האמינה. היא הלכה למפגש של מועדון הקריאה שלה בפעם הראשונה מזה שנתיים. החברות שלה בכלל לא ידעו מה להגיד. ישבתי באוטו בחוץ והתקשרתי לבת שלנו. "אמא שלך הלכה היום למועדון הקריאה. לבד. היא נכנסה, התיישבה, דיברה על רומן במשך שעתיים, ואז יצאה משם ברגל, נכנסה לאוטו ואמרה 'היה נחמד'". הבת שלנו שתקה הרבה זמן. ואז היא אמרה: "אבא. אתה נשמע אחרת". אמרתי לה: "אני באמת אחר. ישנתי לילה שלם בפעם הראשונה מזה 3 שנים".

שאלת ה-30,000 ש"ח

אפשרות 1: להמשיך לחכות

עוד עירויים שמגנים על המיאלין אבל לא מעירים את השרירים

עוד סדי AFO שנועלים את הקרסול ורק הופכים את הרגליים לנוקשות יותר

עוד נפילות, עוד שברים, עוד מיון

עוד לילות בלי שינה, כשאתה מקשיב לכל רעש

עוד פמפירה שגורמת לסחרחורות ובקושי עוזרת

עוד ועוד מהחיים של שניכם נעלמים לתוך 2 חדרים

המחיר: העצמאות שלך + העצמאות שלו + 30,000 ש"ח ומעלה

249.90 ש"ח היום

✓ 20 דקות פעמיים ביום בכיסא שלו

✓ מסלולים מוטוריים רדומים מתעוררים מחדש כל יום

✓ הספסטיות נעקפת, השרירים משתחררים

✓ עוקף לגמרי את המיאלין הפגוע

✓ לצעוד לצידו, לא מאחוריו

✓ 90 יום אחריות להחזר כספי

המחיר: פחות מטיפול פיזיותרפיה פרטי אחד

בזבזת שנים על מערכת שמנהלת את המחלה על מסך, אבל אף פעם לא מחזירה את הרגליים שמתחת למחלה הזאת. זה 249.90 ש"ח ו-20 דקות פעמיים ביום.

מה קרה כשנתתי את זה לכל מטופל עם טרשת נפוצה ובעיית ניידות שהיה אצלי במעקב

אחרי דנה נתתי את זה לעוד ועוד מטופלים עם טרשת נפוצה, ואותה תמונה חזרה על עצמה:

שיפור ניכר במרחק ההליכה

ירידה ניכרת בחומרת הספסטיות כבר בשבועות הראשונים

שיפור ניכר במהירות ההליכה

מספר המטופלים שנפלו בתקופת הניסוי: 4. לשם השוואה, בממוצע הם צברו ביניהם 22 נפילות בכל 6 חודשים לפני כן.

והתוצאה שהכי חשובה למשפחות: 23 מתוך 28 בני משפחה שמטפלים בהם דיווחו שבפעם הראשונה מזה שנים הם הרגישו "פחות לכודים". לא רק שהמטופלים עצמם משתפרים, גם האנשים סביבם מקבלים בחזרה את החיים שלהם.

המכשיר ששינה לי הכל, ב-249.90 ש"ח

בדקתי 9 מכשירים שונים, וכל אחד מהם נפל לפחות באחת מהדרישות. מכשירי TENS? עקצוץ שטחי על העור, בלי שום השפעה על השרירים הרדומים שמתחת. משטחי רטט לכפות הרגליים? הם פשוט רעדו, וזהו. אפס הפעלה של עצבי התנועה.

כי רטט ו-TENS הם בכלל לא אותו דבר כמו EMS. TENS מגרה עצבים תחושתיים כדי להקל על הכאב, ורטט פשוט מנער את העור. אף אחד מהשניים לא מכריח את השריר להתכווץ באמת, ואף אחד מהם לא מנטרל את הספסטיות.

עד שמצאתי את סלרה EMS.

מגרה EMS אמיתי לכפות הרגליים. לא מכשיר TENS, לא מכשיר רטט, אלא גירוי חשמלי אמיתי של השריר שחודר עמוק אל עצבי התנועה. כל 3 הדרישות ביחד: הפעלה עמוקה של נוירוני התנועה שעוקפת את המיאלין הפגוע, נטרול הספסטיות דרך עכבה הדדית, ואימון מחדש של דפוסי התנועה דרך מחזורי כיווץ קצביים.

הוא בנוי בדיוק על אותם פרוטוקולים שמפעילים במרפאות שיקום נוירולוגי של 22,000 ש"ח ומעלה. רכישה חד-פעמית אחת. פחות מ-250 ש"ח.

אחריות מלאה ל-90 יום

תן לסלרה EMS 90 יום. אם זה לא קורה אצלה:

ירידה מורגשת בכובד הרגליים שלה ובספסטיות תוך שבועיים

שיפור במרחק שהיא הולכת ובביטחון שלה תוך 30 יום

שאתה כבר פחות מפחד להשאיר אותה לבד תוך 60 יום

...נחזיר לך כל שקל. בלי טפסים ובלי כאב ראש.

האחריות מורידה ממך את כל הסיכון הכספי. אבל האחריות לא תחזיר לך את התנועה שהיא מאבדת בזמן שאתה מחכה. העצבים שמפסיקים לעבוד אצלה בדיוק עכשיו בכלל לא מחכים למדיניות ההחזרים שלנו.

הזמינו את סלרה EMS עכשיו, לפני שעוד חודש של שרירים רדומים יהפוך לעוד שנה

מומלץ

ביקורות לקוחות

4.8 מתוך 5

3,791 דירוגי לקוחות

התחייבות להחזר כספי תוך 90 יום

משלוח חינם לכל הארץ

תשלום מאובטח לחלוטין

החזרות בלי כאב ראש

נ.ב. יש דבר אחד שאני צריך שתשמע, בתור מי שהולך לקבל פה את ההחלטה: היא כנראה לא תקנה את זה לעצמה. לא כי היא לא רוצה להשתפר, אלא כי לטרשת נפוצה יש דרך לכבות את התקווה. אחרי שנים של הידרדרות איטית ואכזרית, גם כשעושים הכול נכון, מפסיקים להאמין שמשהו חדש בכלל יעזור. "ככה זה עם טרשת", היא תגיד לך. אבל אתה לא הפסקת לחפש. אתה קורא את זה עכשיו בדיוק בגלל זה, כי אתה מסרב לקבל שלראות אותה נעלמת לתוך הכיסא זה כל מה שנשאר לכם. זה לא ויתור. זאת אהבה שיושבת ומחפשת תשובות בחצות.

נ.ב.ב. אם ההליכה שלה מידרדרת כבר יותר משנה, החלון נסגר עוד קצת בכל חודש שעובר. העירוי הבא שלה לא יעיר שרירי רגליים רדומים. מפגש הפיזיותרפיה הבא, פעם בשבוע במכסה של קופת חולים, הוא לא גירוי יומיומי. וגם פמפירה, אם היא בכלל מקבלת אותה, אף פעם לא נועדה להחזיר לפעולה שרירים שכבו מחוסר שימוש. המכשיר מגיע במשלוח מהיר. ככל שהמסלולים הרדומים שלה יקבלו גירוי יומיומי מוקדם יותר, כך הסיכוי להחזיר אותם לפעולה גדול יותר. אל תחכה שקופת חולים תתקן משהו שהיא בכלל לא בנויה לתקן.

נ.ב.ב.ב. מוטי: "סידרתי את כל הבית מחדש סביב המחלה שלה. ידיות אחיזה, כיסא רחצה, רהיטים צמודים לכל קיר. 4 שנים של עירויים וטיפולים וסדים, והעולם שלה עדיין היה 2 חדרים. 8 שבועות אחרי שהנחתי את סלרה EMS מול הכיסא שלה, היא הלכה לגינה. היא נגעה בוורדים. אחר כך היא הלכה למועדון הקריאה. נכנסה, התיישבה ודיברה על ספר שעתיים, כאילו כלום לא השתנה. 249.90 ש"ח. " זה מה שזה עלה כדי להחזיר לה את החיים שהטרשת לקחה ממנה.

שימו לב: נכון לינואר 2026, הביקוש למכשיר סלרה EMS זינק והמלאי נגמר מהר.

מבצע לזמן מוגבל, מסתיים ביום ראשון

מהרו, ההנחה נגמרת בקרוב.

תגובות

הוסיפו תגובה ...

שרון ו.

מישהו פה קנה את זה לבן או בת זוג עם טרשת נפוצה?? אשתי אובחנה לפני 6 שנים, וההליכה שלה הגיעה למצב שהיא בקושי מגיעה לשירותים. הנוירולוג שלה אומר שהעירויים עובדים כי ה-MRI יציב. אבל הרגליים שלה לא יציבות. המצב שלה נהיה יותר גרוע כל חודש.

לפני 42 דקות

יעל מ.

קניתי את זה לבעלי לפני 3 שבועות. יש לו טרשת נפוצה כבר 9 שנים, וההליכה שלו תקועה במקום למרות כל מה שניסינו. אתמול הוא הלך מחדר השינה למטבח וחזרה בלי להיאחז בכלום. עמדתי במשקוף, הסתכלתי עליו ולא הצלחתי להוציא מילה. עברו רק 3 שבועות, אבל הכובד ברגליים שלו באמת מתחיל לרדת. השוקיים שלו פחות נוקשות בבקרים. משהו שם למטה מתחיל להתעורר.

לפני 18 דקות

תום ר.

הקטע על זה שמטפלים במחלה שרואים במסך ומתעלמים מהרגליים, זה בדיוק מה שאנחנו עוברים. ה-MRI של אשתי יציב כבר שנתיים. הנוירולוג שלה מרוצה. אבל היא לא מצליחה ללכת עד האוטו. אז איך זו הצלחה? קיבלנו את זה לפני שבועיים. הספסטיות בשוקיים שלה כבר ירדה. היא אומרת שהרגליים שלה מרגישות "פחות כמו בטון". זו פעם ראשונה אחרי שנים שהיא אומרת משהו חיובי על הרגליים שלה.

לפני 55 דקות

מיכל פ.

כמה זמן לוקח המשלוח?? לאמא שלי יש טרשת נפוצה והניידות שלה מידרדרת מהר. אבא שלי גמור. הוא לא ישן לילה שלם כבר שנתיים כי הוא כל הזמן מקשיב לה. אני חייבת להביא להם את זה לפני שהם נשברים.

לפני שעה

קרן ד.

היי מיכל, אצלי זה הגיע מהר. לאמא שלי יש טרשת נפוצה כבר 12 שנים והיא הייתה בעיקר תקועה בבית. פשוט שמתי את זה מול הכיסא שלה ואמרתי לה 20 דקות בבוקר ו-20 בערב. היא משתמשת בזה כל יום כבר חודש. בשבוע שעבר היא הלכה לגינה. ההורים שלך יודו לך.

לפני 28 דקות

ליאת ב.

קניתי את זה לאבא שלי, שיש לו טרשת נפוצה כבר 15 שנים. הוא פחד נורא ליפול שוב וכמעט הפסיק ללכת בכלל, חוץ מלשירותים ולמטבח. תוך 3 שבועות צניחת כף הרגל שלו השתפרה משמעותית. הפיזיותרפיסטית שלו מדדה את זה, והיא אמרה "מה שאתם עושים בבית, תמשיכו". הוא הולך יותר רחוק כל שבוע. אבל בכנות, השינוי הכי גדול הוא במצב הרוח שלו. הוא כבר לא מובס. הוא מנסה שוב. רק בשביל זה זה היה שווה הכול.

לפני 5 דקות

ענת ה.

הנוירולוג שלה לא הצליח לעזור עם ההליכה. 4 שנים של עירויים ופמפירה ופיזיותרפיה. המחלה "יציבה". הרגליים שלה לא. מצאתי את זה ב-1 בלילה, אחרי שקמתי 3 פעמים לעזור לה לשירותים ולא הצלחתי להירדם. הרגע הזמנתי אחד. בשלב הזה התרופות שמאטות את המחלה כבר עשו מה שהן יכולות. עכשיו משהו צריך להעיר את הרגליים עצמן.

רוני ק.

אם למישהו שאתם אוהבים יש טרשת נפוצה וההליכה שלו מידרדרת, פשוט תזמינו אחד. אשתי עברה מלהיות כלואה בבית לזה שהיא הולכת עד המכולת. אבל השינוי האמיתי? קיבלתי את החיים שלי בחזרה. אני יכול לצאת מהבית בלי חרדה. אני יכול לישון לילה שלם. הפסקתי להיות המטפל שלה 24/7 וחזרתי להיות הבעל שלה. זה שינה לנו את החיים. לשנינו.

לפני 3 שעות

הילה ו.

קניתי את זה לאשתי. הטרשת לקחה לה את הניידות לפני 5 שנים. היא עברה מאישה שיוצאת לטיולים כל סוף שבוע לאישה שלא הצליחה ללכת עד דלת הכניסה. אחרי 6 שבועות היא יצאה לגינה, התכופפה ליד ערוגות הפרחים והתחילה לעקור עשבים. היא לא הייתה בגינה הזאת 3 שנים. היא בכתה. גם אני בכיתי. 249.90 ש"ח. זה מה שזה עלה כדי להחזיר לה את מה שהטרשת לקחה.

לפני 4 שעות

★★★★★ 5 כוכבים 90% 4 כוכבים 7% 3 כוכבים 2% 2 כוכבים 0% כוכב 1 1%

המוצר אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע מחלה כלשהי. התוצאות משתנות מאדם לאדם. העדויות והדוגמאות שמופיעות כאן הן חוויות אישיות ואינן מבטיחות שתגיעו לאותן תוצאות. התייעצו תמיד עם איש מקצוע רפואי מוסמך לפני תחילת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.

מדיניות פרטיות תנאי שימוש © 2026 כל הזכויות שמורות.