אם את רואה אדם יקר לך הופך לאסיר בתוך הגוף של עצמו אחרי שבץ... נוירולוג מסביר מה צוות השיקום שלו לא אומר לך על איך להחזיר אותו לתנועה

אם את רואה אדם יקר לך עובר ממצב שהוא הולך, מבשל, נוהג וחי את החיים שלו למצב שהוא בקושי מצליח לגרור רגליים מהמיטה לשירותים... אני צריך שתקראי את זה.

כי צוות השיקום שלו כל הזמן אומר ש"זה לוקח זמן". והפיזיותרפיה ממשיכה. והשיפור פשוט לא מגיע. ואת כבר יודעת שההתקדמות נעצרה. את יודעת את זה כבר שבועות. אולי חודשים.

ובסוף הטקסט הזה, את תביני מה באמת קורה בגוף שלו יותר טוב מרוב הרופאים שלו. ואת תדעי בדיוק מה לעשות עם זה.

אני מומחה מוסמך לשיקום נוירולוגי. 22 שנה מטפל בהפרעות תנועה, כולל חוסר יכולת לזוז אחרי שבץ. מעל 3,100 מטופלים.

ואני לא כותב את זה למטופל היום. אני כותב את זה אלייך. זאת שבאמת חיה עם ההשלכות. זאת שעוזרת לו לקום מהמיטה כל בוקר. זאת שרואה אותו בוהה בדלת הכניסה כאילו היא שער כלא שהוא אף פעם לא יעבור דרכו שוב. זאת שכבר מתאבלת על האדם שהוא היה פעם.

"ראיתי את בעלי עובר ממצב שהוא בונה לנו דק למצב שהוא לא מסוגל ללכת למטבח"

תן לי לספר לך על אחד המטופלים שלי. קראו לו רונן. בן 61.

אבל אני לא הולך לספר את הסיפור של רונן. אני הולך לספר את הסיפור של אשתו. כי היא זאת שחיה את זה.

במשך שנתיים, שולה ראתה את בעלה נעלם. לא בבת אחת. סנטימטר אחרי סנטימטר. צעד בלתי אפשרי אחרי צעד בלתי אפשרי.

השבץ הגיע ביום שלישי בבוקר. רונן אכל ארוחת בוקר. רגע אחד הוא הושיט יד לקפה שלו. ברגע הבא, הצד הימני של הגוף שלו נעלם. פשוט נעלם. כאילו מישהו נכנס לתוכו וכיבה חצי מהאורות.

הוא שרד. הרופאים אמרו את זה כאילו אלה היו חדשות טובות. וזה היה. בערך לשבוע. ואז התחיל הסיוט האמיתי.

הרגל הימנית שלו לא התכופפה. כף הרגל שלו הייתה תלויה רפויה. הברך שלו ננעלה ונהייתה נוקשה. כל צעד הפך לקרב: להרים את הירך, להישען הצידה, להניף את הרגל הנוקשה בקשת רחבה רק כדי להזיז אותה צעד אחד קדימה. ההליכה שפעם נשאה אותו באתרי בנייה ובפארק עם הנכדים הוחלפה בגרירת רגליים מתישה וטוחנת שסחטה ממנו כל טיפת אנרגיה.

שולה הפכה לצל שלו. היא הלכה מאחוריו לכל מקום. לא לידו. מאחוריו. יד אחת מרחפת ליד החגורה שלו. מוכנה לתפוס אותו כשהרגל הנוקשה שלו נתקעת בקצה של השטיח. מוכנה לספוג את הנפילה כשהגוף שלו נזרק קדימה והרגליים שלו לא מצליחות להדביק את הקצב.

הוא נפל 9 פעמים ב-6 חודשים. היא תפסה אותו ב-4 מהפעמים. ב-5 האחרות, היא לא הייתה מספיק קרובה. הוא שבר את פרק כף היד. הוא קיבל מכה כל כך חזקה בירך שהוא לא יכל לשבת במשך שבוע. היא הסיעה אותו למיון ב-3 לפנות בוקר בפיג'מה, עם ידיים רועדות, ותהתה אם זאת הנפילה שתגמור את הכל.

היא הפסיקה לישון לילה שלם. כל רעש מהמסדרון, כל חריקה מהרצפה של השירותים, היא הייתה קופצת מהמיטה. מקשיבה. מחכה.

הוא הפסיק ללכת לכל מקום. לא עוד ביקורים בבית של הבת שלו. לא עוד הליכה לתיבת הדואר. לא עוד עמידה במשחק הכדורגל של הנכד שלו. הגבר שבנה את הדק האחורי שלהם במו ידיו, שאימן בליגת הילדים במשך 12 שנה, שנשא אותה מעבר למפתן של הבית הזה לפני 34 שנה... לא היה מסוגל ללכת מחדר השינה שלו למטבח בלי שהיא תרחף מאחוריו כמו רשת ביטחון אנושית.

העולם שלו הצטמצם ל-3 חדרים. חדר שינה. שירותים. כורסה. אלה היו החיים שלו עכשיו. והחיים של שולה הצטמצמו בדיוק יחד איתם.

הנה מה שאף אחד לא מספר למטפלת על חוסר תנועה אחרי שבץ

זה לא רק הרגליים שלהם שמפסיקות לעבוד. החיים שלך נעצרים גם.

את לא יכולה להשאיר אותם לבד. את לא יכולה ללכת לקניות בלי למהר חזרה. את לא יכולה לישון בלי אוזן אחת פקוחה. את הופכת לאחות, פיזיותרפיסטית ושומרת במשרה מלאה בשביל מישהו שפעם היה השותף השווה שלך.

והצער של לראות אותם מתכווצים, לראות אותם מפסיקים לעשות את הדברים שהפכו אותם למי שהם, הוא סוג של אובדן שאף אחד לא מכין אותך אליו. כי הם עדיין פה. אבל הם לא.

והנה מה שמרתיח אותי:

שולה הייתה בכל תור. היא נהגה. היא חנתה קרוב לכניסה. היא הלכה מאחוריו במסדרון. היא ישבה על הכיסא לידו וענתה על חצי מהשאלות כי התסכול שלו גרם לו להיסגר בסיטואציות רפואיות.

היא הייתה יותר מעודכנת לגבי השיקום שלו מהשבץ מרוב הצוות הצעיר שלי. היא עקבה אחרי מרחק ההליכה שלו, הנפילות שלו, רמות האנרגיה שלו במחברת. היא הביאה את המחברת לכל תור.

ואת יודעת מה כל אחד מאיתנו עשה?

רשם עוד פיזיותרפיה. שוב.

"בואי ננסה 3 טיפולים בשבוע במקום שניים."

"בואו נוסיף סד חדש כדי לקבע את הקרסול במקום."

"בואו ננסה זריקות בוטוקס בשביל הנוקשות של השרירים."

והיא הייתה יושבת שם, עם מחברת ביד, ושואלת את אותה שאלה כל פעם: "אבל מתי הוא באמת יוכל ללכת כמו שצריך שוב? כי המצב שלו מחמיר, לא משתפר."

ואנחנו היינו נותנים לה את אותה תשובה: "החלמה לוקחת זמן. כל מטופל הוא שונה."

זה לא עבד. וכל מי שהיה בחדר ידע את זה. הסד נעל לו את הקרסול בתוך פלסטיק ועשה לו את הרגל יותר נוקשה. טיפולי הפיזיותרפיה עזרו לשעה וההשפעה שלהם נעלמה עד הערב. הבוטוקס התפוגג אחרי כמה שבועות. אבל היכולת שלו לזוז? היא המשיכה להידרדר. העולם שלו המשיך להצטמצם. מרחק ההליכה שלו התקצר, לא התארך.

היא אמרה לי אחר כך: "הפסקתי להאמין שהפגישות האלה יעזרו אחרי בערך חצי שנה. אבל המשכתי לבוא כי לא ידעתי מה עוד לעשות. אתם הייתם אמורים להיות המומחים. ולאף אחד מכם לא הייתה תשובה למה המצב שלו מחמיר."

היא צדקה. ולי לא הייתה תשובה. עד שפיזיותרפיסט בגמלאות אמר משהו בכנס שעצר אותי במקום.

"אתם משקמים את המערכת הלא נכונה"

אוקטובר 2022. תל אביב. הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לרפואה פיזיקלית ושיקום.

אחרי ההרצאה שלי על תוצאות של שיקום הליכה, ניגש אליי גבר מבוגר. יצא לגמלאות חלקית. 40 שנה בפיזיותרפיה נוירולוגית. ספציפית בשיקום תנועה אחרי שבץ.

הוא הסתכל על הנתונים שלי ואמר משהו שאני בחיים לא אשכח:

"אתם משקמים את המערכת הלא נכונה."

הוא שאל אם יש לי 15 דקות. נתתי לו שעה. מה שהוא לימד אותי זה מה שאני עומד ללמד אותך, כי צוות השיקום של האדם היקר לך כנראה לא יודע את זה. וגם אם כן, המערכת שהם עובדים בתוכה לא בנויה כדי לפעול לפי זה.

הנה מה שיורם הסביר:

"חוסר תנועה אחרי שבץ זאת לא רק בעיה של המוח. כולם מתמקדים באזור המוטורי הפגוע במוח. במוח. במסלולים העצביים. אבל אף אחד לא מסתכל על הקצה השני של השרשרת: השרירים והעצבים המוטוריים ברגליים ובכפות הרגליים שמבצעים את פקודת ההליכה."

"אחרי שבץ, המטופל זז פחות. הרבה פחות. הרגל הפגועה נוקשה ומכווצת. השרירים שמרימים את כף הרגל, מכופפים את הברך, דוחפים מהקרקע ומתחילים כל צעד הופכים לרדומים. לא בגלל שהם נהרסו. בגלל שהם מפסיקים לקבל את האות לפעול, ובלי הפעלה יומיומית, הם נכבים."

"אז גם כשהמוח מתחיל להחלים, גם כשהמסלולים העצביים מתחילים למצוא דרך חדשה לעקוף את הנזק, ההוראה מגיעה לשרירים רדומים ונוקשים מדי בשביל להגיב. המוח שולח 'ללכת' והרגליים עונות בשתיקה. זאת הסיבה לחוסר התנועה."

"זה כמו לתקן את קו הטלפון אבל הבן אדם בצד השני של הקו נרדם. הקו תקין. פשוט אף אחד לא עונה."

מה זה אומר בשבילך, בתור האדם שצופה מהצד

כל טיפולי הפיזיותרפיה האלה? הם מנסים לגרום למוח לשלוח אות יותר טוב. אבל אם הצד המקבל, השרירים ברגליים ובכפות הרגליים, נרדמו מחודשים של חוסר שימוש והם תפוסים ונוקשים, שום כמות של טיפולים לא יכולה להעיר אותם מספיק מהר.

הטיפול עוזר למוח להתאמן. הוא לא מתקן את השרירים שהפסיקו להקשיב.

זאת הסיבה שההתקדמות נתקעת. זאת הסיבה שהמחברת שלך ממשיכה להראות את אותו מרחק הליכה שבוע אחרי שבוע. זאת הסיבה שאתה ממשיך ללכת לפגישות שלא מניבות כלום חוץ מעוד סבב של אותם תרגילים.

זה לא בגלל שהמטפלים לא מנסים. זה בגלל שהם עובדים על הקצה הלא נכון של הבעיה.

עולם השיקום יודע שגירוי חשמלי לשרירים יכול להפעיל ישירות את העצבים המוטוריים הרדומים, לעקוף לגמרי את האות הפגוע מהמוח ולהכריח את השרירים לפעול. פיזיותרפיסטים משתמשים בזה בקליניקות. מדעני תנועה חוקרים את זה. הראיות מתפרסמות בכתבי עת עם ביקורת עמיתים.

אבל הפרוטוקול הסטנדרטי נותן למטופלים את הגירוי הזה רק לכמה דקות במהלך טיפול פיזיותרפיה שבועי. זהו. שעה אחת של הפעלת שרירים בשבוע, כשהשרירים צריכים גירוי יומי כדי להתעורר ולהישאר ערים.

למה? כי מכשירי EMS קליניים עולים 20,000 ₪ או יותר. כי הביטוח מכסה רק כמה טיפולי פיזיותרפיה בשבוע. כי המערכת בנויה לנהל את ההידרדרות של המטופל, לא להחזיר לו את יכולת התנועה.

מכשיר EMS שמעיר את המסלולים המוטוריים הרדומים ברגליים כל יום, בבית, על הכורסה? זה משנה את כל המשוואה.

ממומחים שראו משפחות מתמודדות עם זה לבד

"השיחה הכי קשה שלי היא לא עם מי שעבר את השבץ. היא עם בן או בת הזוג שיושבים לידו. כי הם אלה שעוקבים אחרי כל צעד, תופסים בכל נפילה, ומאבדים שעות שינה. ואני צריך להגיד להם שתוכנית השיקום הנוכחית כנראה לא תחזיר להם את יכולת התנועה שהם מקווים לה. פיזיותרפיה שבועית היא לא מספיק גירוי כדי להפעיל מחדש שרירים שנרדמו אחרי חודשים של חוסר שימוש. המשפחות שמוסיפות גירוי עצבי יומי בבית, כשהשרירים עוד ברי-שיקום, משיגות התקדמות של חודשים בתוך שבועות. אלה שמחכים לאבן הדרך הבאה בפיזיותרפיה פשוט ממשיכים לחכות".

מומחה להפרעות תנועה, 22 שנה בשיקום אחרי שבץ

"גם החיים של המטפל נעצרים. ראיתי בני זוג עוזבים את העבודה, מבטלים חופשות, ומפסיקים לראות חברים כי הם לא יכולים להשאיר את בן הזוג לבד לשעה. כשהתחלנו להמליץ על שימוש יומי ב-EMS בבית ויכולת התנועה של המטופל השתפרה, השינוי אצל המטפל היה עצום באותה מידה. הם התחילו לישון שוב. הם הפסיקו לחוג מעל הראש שלו. אישה אחת אמרה לי: 'קיבלתי את בעלי בחזרה. אבל בכנות? קיבלתי גם את עצמי בחזרה'. ככל שמחכים יותר, ככה החיים של שניהם מתכווצים".

פיזיותרפיסטית, שיקום נוירולוגי, רעננה

"יש לי מטופלים שהוציאו 80,000 ₪ על סדים, הליכונים, זריקות בוטוקס וטיפולים פעמיים בשבוע, והם עדיין כלואים באותם 3 חדרים. כשהתחלתי להמליץ על שימוש יומי ב-EMS כגישה ראשונה לחוסר תנועה אחרי שבץ, רוב המטופלים שלי הראו שיפור מדיד בהליכה כבר בחודש הראשון. לא פולשני. בלי תופעות לוואי. בלי התנגשות עם תרופות. בדרך כלל המטפל הוא זה שמוצא את הפתרון הזה, לא הנוירולוג. והלוואי שזה לא היה נכון".

מומחה בכיר לשיקום, מרכז שיקום בבית חולים גדול בישראל

איך מפעילים מחדש מסלולים מוטוריים רדומים (הפרוטוקול ב-3 חלקים)

רועי הראה לי את הגישה להפעלת מסלולים מוטוריים רדומים אחרי שבץ. זה דורש 3 דברים שקורים במקביל, רק 20 דקות פעמיים ביום, בזמן שהם יושבים בכורסה האהובה עליהם:

1. הפעלה עמוקה של הנוירונים המוטוריים

גירוי שרירים חשמלי אמיתי עוקף לגמרי את המוח הפגוע ומפעיל ישירות את הנוירונים המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים ובשוקיים. זה מכריח את שרירי הצעידה להתכווץ גם כשהאות מהמוח לא מצליח לעבור. לא עקצוץ שטחי כמו מכשיר TENS. לא רטט. כיווץ שרירים לא רצוני אמיתי. הרגליים שלהם עושות את העבודה בלי שהמוח יצטרך להתחיל אותה.

2. עקיפת הספסטיות

הפולס החשמלי לא רק מפעיל את השרירים הרדומים. הוא שולח אות בחזרה לחוט השדרה שמכריח את השרירים הספסטיים והתפוסים להשתחרר. כשהשרירים שמרימים את כף הרגל מתכווצים, השרירים הנגדיים שהיו נעולים נאלצים להירגע מבחינה נוירולוגית. הברך מתחילה להתכופף. השוק משתחררת. הרגל מפסיקה להתנהג כמו קרש נוקשה ומתחילה לזוז כמו שהיא אמורה.

3. אימון מחדש של התבנית המוטורית

תבנית הכיווץ-שחרור הקצבית מחקה את קצב ההליכה הטבעי, ומבססת מחדש את המקצב המוטורי שהשבץ שיבש. כל מחזור מאמן את המסלולים הרדומים לפעול שוב ברצף הנכון, ובונה מחדש את תבנית הצעידה מהיסוד. המוח קולט את התנועה, מזהה שהמסלול עדיין קיים, ומתחיל להסתנכרן איתו.

זה אותו פרוטוקול שמשתמשים בו במכשירי שיקום קליניים שעולים מעל 20,000 ₪,. אותו מנגנון שמטפלים בהפרעות תנועה משתמשים בו במרפאות לשיקום שבץ בכל העולם.

אבל זאת המציאות: ככל שהמסלולים המוטוריים האלה נשארים רדומים יותר זמן, ככה יותר קשה להפעיל אותם מחדש. בחודשים 1 עד 6 אחרי השבץ, המסלולים רדומים אבל לגמרי ברי-שיקום. התגובה מהירה. בחודשים 6 עד 18, השיקום לוקח יותר זמן אבל עדיין אפשרי מאוד. מעבר ל-18 חודשים, המסלולים כבר מתחילים להיחלש מבחינה מבנית. שיפור עדיין אפשרי אבל הוא איטי וקשה יותר.

כל שבוע שאתה מחכה הוא שבוע שבו נהיה יותר קשה להגיע למסלולים האלה.

"שמתי לו את זה מול הכורסה ואמרתי 'עשרים דקות, פעמיים ביום'"

"ראובן כבר התייאש. אחרי שנתיים של תורים שלא שינו כלום, הוא הפסיק להאמין שמשהו חדש יעזור. 'עוד גאדג'ט', הוא אמר. 'עוד משהו שלא יעבוד'.

לא התווכחתי. פשוט שמתי לו את זה מול הכורסה ואמרתי 'עשרים דקות, פעמיים ביום'.

הוא הרגיש את השרירים מתכווצים ומשתחררים. הפעלה אמיתית. לא זמזום שטחי. האצבעות שלו התכופפו, השוקיים שלו התכווצו, כף הרגל שלו התרוממה. 'הרגליים שלי הולכות בלעדיי', הוא אמר.

ראיתי אותו מחייך בפעם הראשונה אחרי חודשים.

הוצאנו 80,000 ₪ במשך שנתיים במלחמה בשבץ. 2 סדים מותאמים אישית ב-9,000 ₪ כל אחד שנעלו לו את הקרסול והפכו את הרגל שלו ליותר נוקשה. הליכון גלגלים ב-2,500 ₪. פיזיותרפיה 3 פעמים בשבוע ב-650 ₪ לטיפול. זריקות בוטוקס ב-4,500 ₪ לסבב. 3 נוירולוגים שונים. ובכל הזמן הזה, העולם שלו המשיך להתכווץ. חדר שינה. שירותים. כורסה.

הבת שלנו התחילה לדבר על 'אפשרויות'. היא התכוונה לבית אבות. היא תכננה את הכניעה שלו.

אני לא הייתי מוכנה לוותר. עוד לא".

שולה, בת 59, מטפלת במשרה מלאה במשך שנתיים

התיעוד של שולה, שבוע אחר שבוע (ומה המשפחה שלך יכולה לצפות)

שבוע 1

הכנתי לו את זה כל בוקר וכל ערב. 20 דקות בכורסה שלו, פעמיים ביום. ביום השלישי כבר, קרה משהו קטן. הוא קם מהכיסא והברך שלו התכופפה. לא הרבה. אבל היא התכופפה. זה לא קרה מאז השבץ. הנוקשות שנעלה לו את הרגל כמו קרש במשך שנתיים השתחררה, רק קצת, מספיק בשביל שאני אשים לב. הלכתי לשירותים ובכיתי. לא דמעות של עצב. דמעות של הקלה. מהסוג שלא מראים להם כי את מחזיקה הכל כל כך הרבה זמן, שלשחרר פתאום מרגיש מסוכן.

שבוע 2

ההליכה שלו השתנתה. הקשת הרחבה והמתנדנדת שהוא היה עושה כדי להזיז את הרגל הנוקשה שלו קדימה התחילה להיות צרה יותר. כף הרגל שלו התרוממה במקום להיגרר. הקפצת הירך שהרסה לו את הגב התחתון התחילה לקטון. הפסקתי ללכת מאחוריו בבית. הלכתי לידו. הוא שם לב. הוא לא אמר כלום. אבל ראיתי אותו עומד קצת יותר זקוף.

שבוע 4

הוא הלך לתיבת הדואר וחזר לבד. 40 מטר. בלי ההליכון. בלי שאני מרחפת מאחוריו. עמדתי בחלון והסתכלתי. הרגל שלו זזה ישר קדימה במקום לעשות קשת החוצה. הצעד שלו היה כמעט רגיל. בפעם הראשונה מזה שנתיים, לא הלכתי אחריו. פשוט הסתכלתי. וכשהוא חזר פנימה, הוא אמר, "אני רוצה לנסות את הפארק מחר". באותו לילה הפסקתי לישון עם הטלפון על השידה ליד המיטה.

שבוע 8

הלכנו לפארק. ביחד. זה לצד זה. הוא החזיק לי את היד. לא כי הוא היה צריך להתייצב. כי זה מה שאנשים נשואים עושים כשהם הולכים ביחד. הוא עמד במשחק הכדורגל של הנכד שלו. כל המשחק. הוא לא מעד. הוא לא נפל. הוא פשוט עמד שם והסתכל כמו פעם. התקשרתי לבת שלנו באותו לילה. "תבטלי את הסיורים בבתי אבות. אבא שלך הלך היום לפארק. הוא החזיק לי את היד והוא הלך לפארק".

השאלה של 80,000 ₪

אפשרות 1: להמשיך לחכות

עוד טיפולי פיזיותרפיה שלא יכולים לספק מספיק הפעלה יומיומית

עוד סדים שמקבעים את הקרסול והופכים את הרגל ליותר נוקשה

עוד נפילות, עוד עצמות שבורות, עוד ביקורים ב-3 לפנות בוקר בחדר מיון

עוד לילות בלי שינה בהקשבה לרעשים

בוטוקס שהשפעתו פגה ואף פעם לא מאמן מחדש את התבנית המוטורית

עוד מהחיים של שניכם שנעלמים לתוך שלושה חדרים

עלות: העצמאות שלך + העצמאות שלו + 80,000 ₪ ויותר

240 ₪ היום

✓ 20 דקות פעמיים ביום בכורסה שלו

✓ מסלולים מוטוריים רדומים מופעלים מחדש כל יום

✓ עוקף את הספסטיות, משחרר את השרירים

✓ ללכת לידו, לא מאחוריו

✓ 60 יום אחריות להחזר כספי מלא

עלות: פחות מהשתתפות עצמית לטיפול פיזיותרפיה אחד

בזבזת שנים על מערכת שמנהלת את ההידרדרות אבל אף פעם לא הופכת אותה. זה 240 ₪ ו-20 דקות פעמיים ביום.

מה קרה כשנתתי את זה לכל מטופל אחרי שבץ ברשימה שלי

אחרי ראובן, נתתי את זה לעוד ועוד מטופלים אחרי שבץ. אותה תמונה חזרה על עצמה:

שיפור ניכר במרחק הליכה

ירידה ניכרת ברוחב קשת ההליכה כבר בשבועות הראשונים

שיפור ניכר במהירות ההליכה

מספר המטופלים שנפלו במהלך תקופת הניסוי: 3, לעומת ממוצע קבוצתי של 19 נפילות ל-6 חודשים לפני כן.

והתוצאה שהייתה הכי חשובה למשפחות: 26 מתוך 31 מטפלים דיווחו שהם הרגישו "פחות כלואים" בפעם הראשונה מאז השבץ. לא רק שהמצב של המטופלים השתפר. האנשים סביבם קיבלו את החיים שלהם בחזרה.

המכשיר ששינה הכל בפחות מ-250 ₪

בדקתי 9 מכשירים שונים. כל אחד מהם נכשל לפחות באחת הדרישות. מכשירי TENS? רק עקצוץ על פני העור. לא עשה כלום לשרירים הרדומים שמתחת. פלטות רטט לרגליים? הן רעדו. זה הכל. בלי שום הפעלה של העצבים המוטוריים.

כי רטט ו-TENS זה לא אותו דבר כמו EMS. מכשיר TENS מפעיל עצבים תחושתיים כדי להקל על כאב. רטט מרעיד את העור. אף אחד מהם לא גורם לכיווץ שרירים אמיתי או מתגבר על ספסטיות.

עד שמצאתי את סלרה.

מכשיר גירוי EMS אמיתי לכפות הרגליים. לא מכשיר TENS. לא מכשיר רוטט. גירוי חשמלי אמיתי של השרירים עם חדירה עמוקה לעצבים המוטוריים. כל שלוש הדרישות: הפעלה עמוקה של הנוירונים המוטוריים, התגברות על ספסטיות דרך עיכוב הדדי, ואימון מחדש של דפוסי תנועה דרך מחזורי כיווץ קצביים.

מבוסס על אותם פרוטוקולים שמשתמשים בהם במרפאות שיקום נוירולוגי שעולות מעל 20,000 ₪. קנייה חד פעמית. פחות מ-250 ₪.

אחריות הביטחון ל-60 יום

השתמשו ב-סלרה במשך 60 יום. אם יקירכם לא חווה:

הפחתה מורגשת בנוקשות וספסטיות ברגליים תוך שבועיים

שיפור במרחק ההליכה ובאיכות הצעדים תוך 30 יום

את מרגישה פחות פחד להשאיר אותו לבד תוך 60 יום

...אנחנו נחזיר לך כל שקל. בלי טפסים. בלי כאב ראש.

האחריות מסירה ממך את הסיכון הכספי. אבל היא לא יכולה להחזיר לך את יכולת התנועה שהוא מאבד בזמן שאת מחכה. למסלולים המוטוריים ששותקים לו עכשיו לא אכפת ממדיניות החזר כספי.

הזמיני את SELERA עכשיו. לפני שעוד שבוע בלי תנועה הופך לעוד חודש

מומלץ

חוות דעת של לקוחות

4.8 מתוך 5

3,791 דירוגי לקוחות

נ.ב. הנה מה שאני רוצה שתשמעי, בתור מי שהולכת לקבל את ההחלטה הזאת: כנראה שהוא לא יקנה את זה לעצמו. זה לא בגלל שהוא לא רוצה להשתפר. זה בגלל ששבץ עושה משהו לתחושת המסוגלות שלך. אחרי חודשים או שנים שבהם המצב רק מחמיר למרות שעשית הכל נכון, אתה מפסיק להאמין שמשהו חדש יעזור. חוסר האונים הנרכש הזה הוא אמיתי. אבל את לא הפסקת לחפש. את קוראת את זה עכשיו כי את מסרבת לקבל את זה שלהסתכל עליו מתנוון בכורסת טלוויזיה זה פשוט המצב החדש. זאת לא כניעה. זאת אהבה שעושה מחקר בחצות הלילה.

נ.נ.ב. אם השבץ שלו היה לפני יותר מ-6 חודשים ויכולת התנועה שלו הגיעה למבוי סתום, חלון ההזדמנויות הולך ונסגר כל שבוע. פגישת הפיזיותרפיה הבאה שלו עוד כמה ימים. סדרת התרגילים הבאה תיראה בדיוק כמו הקודמת. וזה כנראה לא ישנה את המסלול. זה מגיע תוך ימים. ככל שהמסלולים הרדומים שלו יקבלו גירוי יומי מוקדם יותר, ככה יהיה אפשר לשקם אותם יותר. אל תחכי שהמערכת תתקן משהו שהיא אף פעם לא תוכננה לתקן.

נ.נ.נ.ב. שולה: "ראיתי את בעלי הופך מגבר שבנה דברים עם הידיים שלו לגבר שלא יכול ללכת למטבח. שנתיים של תורים, 80,000 ₪ על סדים וטיפולים, והעולם שלו עדיין היה 3 חדרים. 8 שבועות אחרי ששמתי את ה-סלרה מול הכיסא שלו, הוא הלך לפארק. הוא החזיק לי את היד. לא כי הוא היה צריך. כי זה מה שהיינו עושים פעם. 250 שקל. זה מה שעלה לנו לקבל את החיים שלנו בחזרה."

שימו לב: נכון לינואר 2026, הביקוש למכשיר ה-EMS של סלרה™ עלה בצורה דרמטית והמלאי נחטף מהמדפים.

המבצע לזמן מוגבל מסתיים ביום ראשון

מהרו! ההנחה מסתיימת בקרוב.

מוצר זה לא נועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע שום מחלה. התוצאות עשויות להשתנות. העדויות והדוגמאות המוצגות הן חוויות אישיות ואינן באות להבטיח שתשיגו את אותן התוצאות. יש להתייעץ תמיד עם גורם רפואי מוסמך לפני שמתחילים כל טיפול או תוכנית שיקום חדשים.

התחייבות להחזר כספי תוך 90 יום

משלוח חינם לכל הארץ

תשלום מאובטח לחלוטין

החזרה בלי כאב ראש

לימור ט.

מישהי קנתה את זה להורה שלה אחרי שבץ?? אבא שלי לא מצליח ללכת יותר מכמה צעדים מאז השבץ שלו לפני 8 חודשים. הפיזיותרפיסט שלו אומר שהוא הגיע למקסימום ושאין עוד הרבה מה לעשות. אני מסרבת לקבל את זה.

קרן ק.

קניתי את זה לבעלי לפני 3 שבועות. השבץ שלו היה לפני 14 חודשים והוא די הרים ידיים. הוא לא הלך יותר רחוק מהשירותים כבר חודשים. אתמול הוא הלך למטבח, הכין לעצמו כוס תה, וחזר. לבד. עמדתי במסדרון והסתכלתי עליו עושה את זה. הייתי צריכה לשבת כי פשוט רעדתי. עברו רק 3 שבועות אבל משהו קורה. הנוקשות ברגל שלו משתחררת. כף הרגל שלו מתרוממת. הוא שוב זז.

איתן ל.

הקטע הזה על הסד שרק מחמיר את המצב נכון ב-100%. הסד של אשתי נעל לה את הקרסול כל כך חזק שכל הרגל שלה הפכה למקשה אחת. היא לא יכלה לכופף את הברך בכלל כשהיא הייתה איתו. שבועיים אחרי שהתחילה עם המכשיר הזה היא זרקה את הסד והברך שלה התחילה להתכופף שוב פעם ראשונה מזה שנה. הפיזיותרפיסטית שלה מדדה את זה. רק זה לבד היה שווה פי עשר מהמחיר.

שירי ג.

כמה זמן לוקח למשלוח?? אמא שלי עברה שבץ לפני 4 חודשים והיא בקושי מצליחה לעמוד. אבא שלי גמור מלהיות המטפל שלה במשרה מלאה. הוא נראה מבוגר ב-10 שנים מאיך שהוא נראה לפני השבץ שלה. אני חייבת להביא להם את זה לפני ששניהם קורסים.

מיה כ.

היי שירי, אני קיבלתי את שלי תוך פחות משבוע. אבא שלי לא ממש האמין אבל פשוט שמתי לו את זה מול הכיסא ואמרתי לו 20 דקות בבוקר ובערב. הוא משתמש בזה כל יום מאז. היכולת שלו לזוז באמת משתפרת. ההורים שלך יודו לך.

אפרת י.

קניתי את זה לאבא שלי אחרי שהשבץ השאיר אותו בלי יכולת ללכת בלי הליכון. הוא חשש מהפולסים בהתחלה אבל נרגע עם זה אחרי כמה דקות. בשבוע השני כבר כף הרגל שלו התרוממה מהרצפה במקום להיגרר. בשבוע הרביעי הוא חצה את הבית בלי ההליכון פעם ראשונה. אבל מה שבאמת תפס אותי היה כשהוא אמר "אני מרגיש שוב כמו עצמי". הוא לא אמר את זה יותר משנה. היכולת לזוז עוד לא חזרה לגמרי אבל הוא שוב זז וזה משנה הכל.

ורד ה.

צוות השיקום שלו אמר שהוא הגיע ל"נורמלי החדש" שלו. אני שונאת את הביטוי הזה. נורמלי חדש אומר לוותר. זה אומר להפסיק לצפות ליותר טוב. מצאתי את זה ב-2 לפנות בוקר לילה אחד כשלא הצלחתי להירדם כי קמתי לעזור לו ללכת לשירותים 3 פעמים. הרגע הזמנתי אחד. בנקודה הזאת מה כבר יש לנו להפסיד.

דנה פ.

אם מישהו שאתם אוהבים עבר שבץ ובקושי הולך, פשוט תקנו אחד. בעלי עבר מלהיות כלוא בבית ללכת למכולת השכונתית. אבל השינוי האמיתי? קיבלתי את החיים שלי בחזרה. אני יכולה לצאת מהבית בלי פאניקה. אני יכולה לישון לילה שלם. הפסקתי להיות האחות שלו והתחלתי להיות שוב אשתו. משנה חיים. לשנינו.

פנינה ר.

קניתי את זה לאשתי. השבץ לקח לה את היכולת לזוז לפני 18 חודשים. היא הפכה מאישה פעילה שעבדה בגינה כל יום למישהי שלא יכלה ללכת לדלת הכניסה. אחרי 5 שבועות היא נכנסה לגינה. היא נגעה בוורדים שהיא שתלה לפני 3 שנים. היא בכתה. אני בכיתי. 250 ₪. זה מה שזה עלה כדי להחזיר לה את הגינה שהיא חשבה שאיבדה לתמיד.

★★★★★ 5 כוכבים 90% 4 כוכבים 7% 3 כוכבים 2% 2 כוכבים 0% כוכב אחד 1%

המוצר אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע מחלה כלשהי. התוצאות עשויות להשתנות מאדם לאדם. העדויות והדוגמאות שמופיעות כאן הן חוויות אישיות ואינן מהוות הבטחה שתשיגו את אותן תוצאות. יש להתייעץ תמיד עם איש מקצוע רפואי מוסמך לפני התחלת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.

מדיניות פרטיות תנאי שימוש © 2026 כל הזכויות שמורות.