אם את הולכת מאחורי מישהו שאת אוהבת, ידיים חצי מורמות, מחכה לתפוס אותו... נוירולוג מסביר מה הרופאים שלו לא מספרים לך על הקיפאון
אם את רואה מישהו שאת אוהבת קופא באמצע צעד, נופל בפתח הדלת, ומצמצם לאט לאט את כל החיים שלו לחדרים הבודדים שבהם הוא מרגיש בטוח לגרור את הרגליים, אני צריך שתקראי את זה.
כי הנוירולוג שלו ממשיך לכוון לו את המינון של התרופות, וזה פשוט לא עובד. ואת כבר יודעת שזה לא עובד. ואת יודעת את זה כבר חודשים.
עד שתסיימי לקרוא את זה, את תביני מה באמת קורה בגוף שלו טוב יותר מרוב הרופאים שלו. ותדעי בדיוק מה לעשות עם זה.
אני מומחה מוסמך לשיקום נוירולוגי. 22 שנה אני מטפל בהפרעות תנועה, כולל פרקינסון. יותר מ-3,100 מטופלים.
ואני לא כותב היום למטופל. אני כותב את זה לך. אני כותב למי שבאמת רואה את זה קורה. למי ששוכבת ערה בלילה ומקשיבה אם נשמע קול של נפילה. למי שכבר מתאבלת על מישהו שעדיין כאן.
"3 שנים הלכתי מאחורי בעלי כמו שומרת ראש"
אני רוצה לספר לך על אחד המטופלים שלי. קוראים לו יצחק, והוא בן 68.
אבל אני לא הולך לספר לך את הסיפור של יצחק, אלא את הסיפור של אשתו. כי היא זאת שחיה אותו.
במשך 3 שנים לאה ראתה את בעלה נעלם לה מול העיניים. לא בבת אחת, אלא סנטימטר אחרי סנטימטר. צעד קפוא אחרי צעד קפוא.
זה התחיל בהיסוסים. הוא היה נעצר בפתח הדלת רגע אחד יותר מדי. היא שמה לב לפני שהוא בכלל שם לב. היא תמיד שמה לב לפניו.
אחר כך ההיסוסים הפכו לקיפאונות. כפות הרגליים שלו היו נדבקות לרצפה בלי שום אזהרה. באמצע צעד. באמצע סיבוב. ביציאה מהאוטו. כשהוא קם משולחן ארוחת הערב. שנייה אחת הוא זז, ובשנייה הבאה הוא תקוע, הגוף שלו נוטה קדימה בזמן שהרגליים שלו מסרבות ללכת אחריו.
היא התחילה ללכת מאחוריו לכל מקום. לא לידו. מאחוריו. ידיים חצי מורמות, מוכנה לתפוס לו את החגורה ברגע שהוא מתחיל ליפול.
הוא נפל 11 פעמים בשנה אחת. ב-6 מהן היא הספיקה לתפוס אותו. ב-5 הנותרות היא לא הספיקה. הוא שבר את פרק כף היד פעמיים. היא נסעה איתו למיון בשתיים בלילה בחלוק, עם ידיים רועדות על ההגה, ושאלה את עצמה אם זאת הנפילה שתשבור לו את האגן. או משהו גרוע יותר.
היא הפסיקה לישון ברצף בלילה. כל חריקה בבית, כל רעש מכיוון השירותים, והיא כבר יושבת זקופה במיטה. מקשיבה. מחכה.
הוא הפסיק ללכת למשחקי הכדורגל של הנכד. היא ראתה אותו ממציא את התירוץ: "אני קצת עייף היום." הוא בכלל לא היה עייף. הוא פחד. והיא ידעה את זה. והוא ידע שהיא יודעת. ואף אחד מהם לא אמר את זה בקול.
האיש שאימן קבוצת ילדים בכדורגל במשך 15 שנה, שבנה את המרפסת שלהם במו ידיו, שנשא אותה על הידיים לתוך הדירה הראשונה שלהם לפני 39 שנה, כבר לא היה מסוגל ללכת מחדר השינה לשירותים בלי שהיא צמודה אליו מאחור.
מה שאף אחד לא מספר לך על הקיפאון בפרקינסון
לא רק כפות הרגליים שלו קופאות. גם החיים שלך קופאים.
את לא יכולה להשאיר אותו לבד. את לא יכולה לקפוץ לסופר בלי לדאוג. את לא יכולה לישון בלי אוזן אחת פתוחה. את הופכת לרשת ביטחון במשרה מלאה בשביל מי שהיה פעם השותף השווה שלך.
והכאב הזה, לראות אותו מצטמק לאט, לראות אותו מפסיק לעשות את הדברים שעשו אותו למי שהוא, זה סוג של אובדן שאף אחד לא מכין אותך אליו. כי הוא עדיין כאן. אבל הוא כבר לא.
והנה מה שבאמת מכעיס אותי:
לאה הגיעה לכל תור ותור. היא הסיעה אותו. היא חנתה קרוב לכניסה. היא הלכה אחריו לאורך כל המסדרון. היא ישבה בכיסא לידו וענתה על חצי מהשאלות, כי התסכול שלו גרם לו להסתגר בתוך עצמו מול רופאים.
היא הבינה בפרקינסון שלו יותר מרוב המתמחים שלי. היא תיעדה את התקפי הקיפאון שלו במחברת. תאריכים. שעות. כמה זמן זה נמשך. מה גרם להם. את המחברת הזאת היא הביאה לכל פגישה.
ואת יודעת מה כל אחד מאיתנו עשה?
כיוון לו את מינון הלבודופה. שוב.
"בוא ננסה להעלות קצת את המינון."
"בוא נוסיף אנטקפון שיאריך את ההשפעה."
"בוא ננסה לפצל את המנות בצורה אחרת."
והיא הייתה יושבת שם, עם המחברת ביד, ושואלת בכל פעם מחדש את אותה שאלה: "אבל מה עם הקיפאון עצמו? הוא הרי רק מחמיר."
ואנחנו היינו נותנים לה בכל פעם את אותה תשובה: "התרופה אמורה לעזור גם לזה."
התרופה לא עזרה לקיפאון. אף פעם לא עזרה. הרעד נרגע קצת. הנוקשות התרככה קצת. אבל הקיפאון? הוא רק החמיר. התקפי הקיפאון שלו הוכפלו אחרי שהעלינו לו את מינון הלבודופה.
היא סיפרה לי אחר כך: "הפסקתי להאמין שהפגישות יעזרו אחרי בערך שנה. אבל המשכתי לבוא כי לא ידעתי מה עוד לעשות. אתם הייתם אמורים להיות המומחים. ולאף אחד מכם לא הייתה תשובה."
היא צדקה. באמת לא הייתה לי תשובה. עד שפיזיותרפיסט בגמלאות אמר לי בכנס משהו שעצר אותי במקום.
"אתה משקם את המערכת הלא נכונה"
אוקטובר 2022. הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לרפואה פיזיקלית ושיקום.
אחרי ההרצאה שלי על תוצאות שיקום הליכה, ניגש אליי אדם מבוגר. כבר כמעט בגמלאות. 40 שנה בפיזיותרפיה נוירולוגית, ובפרט בהפרעות הליכה בפרקינסון.
הוא הסתכל על הנתונים שלי ואמר לי משהו שלא אשכח לעולם:
"אתה משקם את המערכת הלא נכונה."
הוא שאל אם יש לי 15 דקות. נתתי לו שעה. מה שהוא לימד אותי שם זה מה שאני עומד ללמד אותך עכשיו, כי הצוות הרפואי של האדם היקר לך כנראה בכלל לא מכיר את זה. וגם אם כן, המערכת שהם עובדים בה לא בנויה לעבוד ככה.
הנה מה שגדעון הסביר:
"קיפאון הליכה הוא לא רק בעיה של דופמין. כולם מתמקדים במוח. בדופמין. בכדורים. אבל אף אחד לא מסתכל על הקצה השני של השרשרת: השרירים ועצבי התנועה בכפות הרגליים ובשוקיים, הם אלה שמבצעים בפועל את פקודת ההליכה."
"עם הזמן פרקינסון מקטין את התנועה. ההליכה הופכת לגרירה, נכנס הפחד ליפול, יותר ישיבה ופחות הליכה. כל זה גורם לשרירי הרגל התחתונה להיחלש ולמסלולי עצבי התנועה להשתתק. והשרירים שמרימים את כף הרגל, דוחפים מהקרקע ומתחילים כל צעד" פשוט נרדמים.
"אז גם בימים הכי טובים של הכדורים, גם כשאות הדופמין יוצא בדיוק כמו שצריך, ההודעה מגיעה לשרירים שרדומים מדי מכדי להגיב מספיק מהר. והעיכוב הזה, של שבריר שנייה? זה הקיפאון."
"זה כמו לצעוק הוראות למישהו שנרדם. ההודעה ברורה לגמרי. מי שאמור לקבל אותה פשוט לא שומע."
מה זה אומר עלייך, זאת שרואה את הכל מהצד
כל ההתאמות האלה של הכדורים? הן באמת עוזרות למוח לשלוח את האות. אבל אם הצד שאמור לקלוט אותו, השרירים בכפות הרגליים ובשוקיים שלו, כבר השתתק אחרי חודשים או שנים של תנועה מועטה, אז שום שינוי מינון לא יעיר אותם.
הכדורים עוזרים לשלוח את ההודעה. את המקלט עצמו הם לא מתקנים.
בגלל זה הקיפאון ממשיך להחמיר גם כשהתרופות "מותאמות". בגלל זה במחברת שלך יש עוד אפיזודות, לא פחות. ובגלל זה את ממשיכה להסיע אותו לתורים שלא יוצא מהם כלום חוץ משינוי מרשם נוסף.
וזה לא בגלל שהרופאים לא משתדלים. זה בגלל שהם עובדים על הצד הלא נכון של הבעיה.
בעולם השיקום יודעים את זה כבר מזמן: גירוי חשמלי של השרירים מפעיל ישירות נוירונים מוטוריים רדומים, עוקף לגמרי את אות המוח התקול ומכריח את השרירים להתכווץ. פיזיותרפיסטים עובדים עם זה כל יום. חוקרי תנועה חוקרים את זה. המחקרים מתפרסמים.
אבל אף אחד לא מחיל את זה על הקיפאון בפרקינסון. למה? כי אין חברת תרופות שמוכרת הפעלה של נוירונים מוטוריים. אי אפשר לדחוס את זה לתוך כדור. ואי אפשר להרוויח שוב ושוב מלהעיר שרירים רדומים ברגליים.
לעומת זאת, יש הרבה כסף בהתאמת מינון הלבודופה שלו כל 3 חודשים. בהוספת כדורים חדשים על הישנים. בביקורים אצל המומחה שאת מסיעה אותו אליהם כל 8 שבועות.
ומכשיר EMS שמעיר את המסלולים המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים וברגליים שלו? זו קנייה חד פעמית.
מומחים שראו מקרוב משפחות שנושאות את זה לבד
"השיחה הכי קשה שלי היא לא עם המטופל. היא עם בן הזוג או בת הזוג שיושבים לידו. כי הם אלה שסופרים את אפיזודות הקיפאון, תופסים אותו בנפילות ומאבדים שעות שינה. ואני זה שצריך להגיד להם שהתאמת התרופות שעשינו עכשיו כנראה לא תפתור את הקיפאון. לבודופה מצוינת נגד רעד ונוקשות. אבל הקיפאון עובד דרך מעגלים אחרים, מעגלים שהכדורים כמעט לא נוגעים בהם. המשפחות שמוסיפות גירוי עצבי ממוקד מוקדם, כשהשרירים עוד ניתנים לשיקום, מקבלות בחזרה שנים של ניידות. ואלה שמחכות לשינוי המינון הבא פשוט ממשיכות לחכות."
מומחה להפרעות תנועה, 19 שנה בטיפול בפרקינסון
"גם החיים של המטפלת קופאים. ראיתי בני זוג שהתפטרו מהעבודה, ביטלו חופשות והפסיקו להיפגש עם חברים, כי הם פוחדים מדי להשאיר אותו לבד בבית. כשהתחלנו להמליץ על טיפול EMS ותדירות הקיפאון ירדה, השינוי אצל המטפלת עצמה היה לא פחות גדול. הן חזרו לישון. הן הפסיקו לרחף מעליו. אישה אחת אמרה לי: 'קיבלתי בחזרה את בעלי. אבל בכנות? קיבלתי בחזרה גם את עצמי.' וככל שמחכים יותר, שני החיים האלה מצטמצמים עוד יותר."
פיזיותרפיסטית שיקומית נוירולוגית, חיפה
"היו לי מטופלים שהוציאו 130,000 ש"ח על בירור לקראת גירוי מוחי עמוק (DBS), רק כדי לגלות שהוא בכלל לא מכוון ספציפית לקיפאון שלהם. והיו לי מטופלים על 5 שילובי תרופות שונים שממשיכים לקפוא בדיוק באותם פתחי דלתות. כשהתחלתי להמליץ על טיפול EMS כקו ראשון לקיפאון ספציפית, רוב המטופלים שלי דיווחו על פחות אפיזודות כבר בחודש הראשון. לא פולשני. בלי תופעות לוואי. בלי התנגשות עם תרופות אחרות. ובדרך כלל זו המטפלת שמוצאת את הפתרון הזה, לא הנוירולוג. והלוואי שזה לא היה נכון."
מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, מרכז שיקום בבית חולים גדול בישראל
איך מסלולים מוטוריים רדומים מתעוררים שוב (פרוטוקול של 3 חלקים)
גדעון הראה לי איך מעירים מחדש מסלולים מוטוריים רדומים. זה 3 דברים שקורים בבת אחת, במשך 20 דקות ביום, בזמן שהם יושבים בכורסה האהובה עליהם:
1. הפעלה עמוקה של נוירונים מוטוריים
אותות חשמליים אמיתיים שנשלחים ישר לשריר עוקפים את המוח לגמרי, ומפעילים בעצמם את הנוירונים המוטוריים הרדומים בכפות הרגליים ובשוקיים. זה מכריח את שרירי ההליכה להתכווץ גם כשהאות מהמוח נתקע בדרך. זה לא עקצוץ שטחי כמו של מכשיר TENS, וזה בכלל לא רטט. כיווץ שריר אמיתי, לא רצוני. הרגליים שלהם עושות את העבודה בלי שהמוח צריך בכלל להתחיל אותה.
2. מחזורי כיווץ ושחרור בקצב
הכיווץ והשחרור מחקים בדיוק את קצב ההליכה הטבעי, ומחזירים את המקצב המוטורי שהקיפאון משבש. כל מחזור כזה מאמן את המסלולים הרדומים לעבוד שוב לפי הסדר, ובונה מחדש את דפוס ההליכה מהבסיס.
3. הפעלה של משוב תחושתי
הגירוי שולח אות תחושתי מכפות הרגליים חזרה אל המוח, ונותן בדיוק את אותו רמז חיצוני ששובר את הקיפאון, רק שהפעם הוא מגיע מתוך השריר עצמו. המוח קולט את התנועה, מזהה שהמסלול עדיין קיים, ומתחיל להסתנכרן איתו שוב.
זה בדיוק אותו עיקרון שעובדים איתו במכשירי שיקום קליניים שעולים 22,000 ש"ח ומעלה. אותו מנגנון שהמטפלים בהפרעות תנועה משתמשים בו כדי לאמן מחדש את ההליכה.
אבל זאת המציאות: ככל שהמסלולים המוטוריים האלה נשארים רדומים יותר זמן, כך קשה יותר להעיר אותם. בשנה 1 עד 2 של תסמיני הקיפאון המסלולים רדומים, אבל עדיין ניתנים לשיקום, והתגובה מגיעה מהר. בשנה 2 עד 4 ההתאוששות לוקחת יותר זמן, אבל היא עדיין מאוד אפשרית. משנה 4 והלאה המסלולים כבר מתחילים להיחלש מבחינה מבנית. שיפור עדיין אפשרי, רק שהוא איטי יותר.
כל חודש שאת מחכה הוא עוד חודש שבו יהיה קשה יותר להגיע למסלולים האלה.
"שמתי את זה מול הכורסה שלו ואמרתי '20 דקות'"
"יצחק היה סקפטי, וברור שכן. אחרי 3 שנים של תורים שלא שינו כלום, הוא כבר הפסיק להאמין שמשהו חדש יעזור. 'עוד גאדג'ט', הוא אמר.
לא התווכחתי איתו. פשוט שמתי את זה מול הכורסה שלו ואמרתי '20 דקות'.
הוא הרגיש את השרירים שלו מתכווצים ומשתחררים. הפעלה אמיתית, לא איזה זמזום שטחי. הבהונות שלו התכופפו, השוקיים שלו נלחצו. 'הרגליים שלי הולכות בלעדיי', הוא אמר.
ראיתי אותו מחייך בפעם הראשונה מזה חודשים.
הוצאנו 175,000 ש"ח במשך 8 שנים על המלחמה בפרקינסון. תרופות שעבדו מצוין בשנים הראשונות, ואז לאט לאט הפסיקו לעבוד. 3 נוירולוגים שונים. פיזיותרפיה פעמיים בשבוע. מה שהקופה אישרה נגמר אחרי כמה חודשים, ומשם שילמנו מהכיס 320 ש"ח לפגישה. אפילו נכנסנו לתהליך הערכה לקוצב מוחי. חודשיים של בדיקות בבית חולים, נסיעות, המתנות, ייעוץ פרטי אחד ששילמנו עליו מהכיס, רק כדי לשמוע שלקיפאון זה כנראה בכלל לא יעזור.
וכל הזמן הזה, הקיפאון רק החמיר. הבת שלי התחילה לדבר על 'אפשרויות'. היא התכוונה לדיור מוגן. היא תכננה לו את הכניעה.
אני לא הייתי מוכנה לוותר עליו. עדיין לא."
לאה, 66, מטפלת במשרה מלאה כבר 8 שנים
היומן של לאה, שבוע אחרי שבוע (ומה המשפחה שלך יכולה לצפות לו)
שבוע 1
הכנתי לו את זה כל בוקר. 20 דקות בכורסה שלו. אחרי 3 ימים קרה משהו קטן. הוא עבר בפתח המטבח בלי לעצור. הוא בכלל לא שם לב עד שהצבעתי לו על זה. פתח המטבח. הטריגר הכי גרוע שלו. אותו פתח שבמשך שנתיים העברתי אותו דרכו כשהיד שלי מוכנה לתפוס. והפעם הוא פשוט עבר אותו ישר. הלכתי לשירותים ובכיתי. לא דמעות של עצב, דמעות של הקלה. מהסוג שלא נותנים לאף אחד לראות, כי כל כך הרבה זמן החזקתי את הכל ביחד, שפתאום לשחרר מרגיש כמו סכנה.
שבוע 2
התקפי הקיפאון שלו ירדו מ-8 עד 12 ביום ל-5 או 6. אורך הצעד שלו גדל בצורה שרואים בעין. הגרירה של הרגליים שלו הפכה להליכה. הפסקתי ללכת מאחוריו בבית, התחלתי ללכת לצידו. הוא שם לב. הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי אותו מזדקף קצת.
שבוע 4
התקפי הקיפאון ירדו ל-3 או 4 ביום. מהירות ההליכה שלו השתפרה בצורה שאי אפשר לפספס. הוא הלך לתיבת הדואר וחזר לבד. עמדתי בחלון והסתכלתי עליו, ובכל זאת לא הלכתי אחריו. בפעם הראשונה מזה 3 שנים לא הלכתי אחריו. באותו לילה הפסקתי לישון עם הטלפון על השידה.
שבוע 8
עשינו הערכת הליכה מלאה. התקפי הקיפאון ירדו ל-1 או 2 ביום, וכל אחד מהם נמשך פחות מ-3 שניות. מהירות ההליכה שלו השתפרה משמעותית. הוא הלך למשחק הכדורגל של הנכד שלנו ועמד בצד המגרש. הוא לא קפא אפילו פעם אחת. אחר כך ישבתי באוטו והתקשרתי לבת שלי. "אבא עמד היום במשחק. כל המשחק. הוא לא קפא. הוא לא נפל. הוא פשוט עמד שם והסתכל כמו פעם." אמרתי לה לבטל את כל הסיורים בבתי הדיור המוגן.
שאלת ה-175,000 ש"ח
אפשרות 1: להמשיך לחכות
עוד שינויי מינון בתרופות שלא עוצרים את הקיפאון
עוד נפילות, עוד שברים, עוד נסיעות למיון בשתיים בלילה
עוד לילות בלי שינה, להקשיב לכל רעש
ניתוח מוח עם תור של חודשים, שאפילו לא נוגע בקיפאון עצמו
ועוד ועוד מהחיים של שניכם פשוט נעלמים
המחיר: העצמאות שלך, גם שלו, ועוד 175,000 ש"ח ומעלה
249.90 ש"ח היום
✓ 20 דקות ביום בכורסה שלו
✓ מסלולי תנועה רדומים במוח חוזרים לפעולה
✓ ללכת לצידו, לא מאחוריו
✓ 90 יום אחריות להחזר כספי מלא
המחיר: פחות מנסיעה אחת למיון באמבולנס
בזבזת שנים על שיטה שרק מנהלת את הבעיה ואף פעם לא פותרת אותה. מולה עומדים 249.90 ש"ח ו-20 דקות ביום.
מה קרה כשנתתי את זה לכל מטופל עם קיפאון שהגיע אליי לטיפול
אחרי יצחק, העברתי את זה לעוד ועוד מטופלים. אותה תמונה חזרה על עצמה:
ירידה ניכרת בהתקפי הקיפאון כבר בשבועות הראשונים
שיפור ניכר במהירות ההליכה
עלייה ניכרת במרחק ההליכה היומי
מספר המטופלים שנפלו בתקופת המעקב: 2, לעומת ממוצע מצטבר של 14 נפילות ב-6 החודשים שלפני.
והתוצאה שהכי שינתה את החיים של המשפחות: 19 מתוך 23 בני משפחה שמטפלים בבית דיווחו שבפעם הראשונה מזה שנים הם "פוחדים פחות". לא רק שהמטופלים משתפרים, גם האנשים סביבם חוזרים לנשום.
המכשיר ששינה הכל, ב-249.90 ש"ח
בדקתי 9 מכשירים שונים, וכל אחד מהם נכשל לפחות באחת מהדרישות. מכשירי TENS? עקצוץ שטחי בלבד. לשרירים שמתחת הם לא עשו כלום. משטחי רטט לכפות הרגליים? הם פשוט רעדו, וזהו. אפס הפעלה של העצב המוטורי.
כי רטט ו-TENS זה בכלל לא אותו דבר כמו EMS. TENS מגרה עצבים תחושתיים כדי לשכך כאב, ורטט רק מנער את העור. אף אחד משניהם לא מכריח את השריר להתכווץ באמת.
עד שמצאתי את סלרה EMS.
מכשיר EMS אמיתי לכף הרגל. לא מכשיר TENS, ולא מכשיר רטט. גירוי חשמלי אמיתי של השריר, שחודר עמוק עד העצב המוטורי. כל 3 הדרישות ביחד: הפעלה של נוירונים מוטוריים עמוקים, מחזורי כיווץ בקצב של דפוס הליכה, ומשוב תחושתי שעולה בחזרה אל המוח.
בנוי בדיוק על אותם פרוטוקולים שמשתמשים בהם במרפאות לשיקום נוירולוגי. רכישה חד פעמית. פחות מ-250 ש"ח.
אחריות הביטחון ל-90 יום
תני לו להשתמש בסלרה EMS במשך 90 יום. אם לא תראי:
ירידה מורגשת באירועי הקיפאון שלו תוך שבועיים
שהוא עובר דלתות ומפתנים בביטחון תוך 30 יום
שגם את מפחדת פחות תוך 60 יום
...נחזיר לך כל שקל. בלי טפסים ובלי כאב ראש.
האחריות מורידה ממך את הסיכון הכספי, וזה נכון. אבל היא לא יכולה להחזיר לך את הניידות שהוא מאבד בזמן שאת מחכה. המסלולים המוטוריים שמשתתקים אצלו ממש עכשיו בכלל לא מתרשמים ממדיניות של החזר כספי.
קחי את סלרה עכשיו, לפני שהקיפאון הבא שלו יהפוך לנפילה הבאה
מומלץ
ביקורות לקוחות
4.8 מתוך 5
3,791 דירוגי לקוחות
נ.ב. הנה מה שאני צריך שתשמעי, בתור מי שהולכת לקבל את ההחלטה הזאת: יכול להיות שהוא לא יקנה את זה לעצמו. לא בגלל שהוא לא רוצה להשתפר, אלא בגלל שפרקינסון עושה משהו לתחושת השליטה של בן אדם. אחרי שנים שבהן הכל רק מחמיר למרות שעשית הכל נכון, אתה פשוט מפסיק להאמין שמשהו חדש בכלל יעזור. חוסר האונים הנרכש הזה אמיתי לגמרי. אבל את לא הפסקת לחפש. את קוראת את זה בדיוק עכשיו כי את מסרבת לקבל שלראות אותו קופא זה פשוט המצב החדש. זאת לא כניעה. זאת אהבה שעושה מחקר בחצות.
נ.ב.ב. אם הקיפאון שלו מחמיר כבר יותר משנתיים, החלון נסגר עוד קצת בכל חודש שעובר. התור הבא שלו אצל הנוירולוג רק בעוד כמה שבועות. גם ההתאמה הבאה של המינון תיקח שבועות עד שבכלל אפשר יהיה להעריך אותה, וכנראה שהיא לא תעזור לקיפאון בכלל. זה לא דורש לחכות לאף אחד. ככל שהמסלולים העצביים שלו יקבלו גירוי מוקדם יותר, כך קל יותר לשקם אותם. אל תחכי שהמערכת תתקן משהו שהיא מעולם לא נבנתה לתקן.
נ.ב.ב.ב. לאה: "3 שנים הלכתי אחרי בעלי כמו שומרת ראש. כל משקוף. כל פנייה. כל הליכה לשירותים. הייתי מותשת ומפוחדת והפסקתי לישון בלילה. 8 שבועות אחרי ששמתי את סלרה מול הכורסה שלו, הוא הלך לתיבת הדואר וחזר לבד. עמדתי בחלון והסתכלתי עליו. לא הלכתי אחריו. בפעם הראשונה מזה 3 שנים. 249.90 ש"ח. זה מה שזה עלה כדי להפסיק לפחד בכל פעם שהוא קם."
שימי לב: נכון לינואר 2026, הביקוש למכשיר סלרה EMS זינק והמלאי אוזל במהירות.
הזמיני עכשיו, כל עוד יש מלאי, כדי לקבל 40% הנחה + משלוח מהירמבצע לזמן מוגבל, מסתיים בשבת
אל תחכי. ההנחה נסגרת במוצאי שבת.
קבלי 40% הנחה על סלרה EMS עכשיו
מישהו פה קנה את זה להורה שלו?? אבא שלי קופא בכל משקוף ואני פשוט מתה מפחד שהוא ישבור את האגן. הנוירולוג שלו כל הזמן משנה לו תרופות, וכלום לא עוזר לקיפאון עצמו.
קניתי את זה לבעלי לפני שבועיים. יש לו פרקינסון כבר 6 שנים והקיפאון שלו החמיר מחודש לחודש. אתמול הוא עבר את המשקוף של המטבח בלי לעצור. ממש בכיתי. עברו רק שבועיים, אבל בפעם הראשונה מזה שנים אני מרגישה שמשהו באמת עובד על הקיפאון עצמו. לא רק על הרעד. על הקיפאון.
קניתי את זה לבעלי אחרי שקראתי משהו דומה. הנוירולוג שלו כל הזמן שיחק לו עם המינונים, אבל הקיפאון אף פעם לא השתפר. הוא משתמש בזה עכשיו כל יום ובאמת מאמין שזה עוזר לו לצאת מהקיפאון הרבה יותר מהר. אבל האמת שהשינוי הכי גדול הוא דווקא אצלי. חזרתי לישון לילה שלם. אני כבר לא מרחפת מאחוריו כל שנייה. רק בשביל זה זה היה שווה הכל.
כמה זמן לוקח המשלוח?? התקפי הקיפאון של אמא שלי מחמירים ואבא שלי כבר מותש מלהיות המטפל שלה במשרה מלאה. אני רוצה שזה יגיע אליהם כמה שיותר מהר.
היי שירן, אני קיבלתי את שלי מהר מאוד. אבא שלי היה סקפטי, אבל פשוט שמתי את זה מול הכורסה שלו ואמרתי לו רק 20 דקות. מאז הוא משתמש בזה כל יום. ההורים שלך יודו לך.
קניתי את זה לאבא שלי. בהתחלה הוא היה לחוץ מהפולסים, אבל אחרי כמה דקות הוא נרגע לגמרי. ביום ה-3 הוא הלך מחדר השינה למטבח בלי קיפאון אחד, בפעם הראשונה מזה חודשים. אבל מה שבאמת שבר אותי זה כשהוא אמר "אני לא רוצה לפספס את היום". שנים לא ראיתי אותו רוצה משהו ככה. הקיפאון שלו לא נעלם לגמרי, אבל הוא יוצא מזה עכשיו הרבה יותר מהר.
הנוירולוג שלו לא הצליח לעזור עם הקיפאון. 3 שנים של שינויי מינון. כלום. מצאתי את זה באחת בלילה, כשלא הצלחתי להירדם כי כל הזמן הקשבתי לשמוע אם הוא נופל. הרגע הזמנתי אחד. בשלב הזה, מה כבר יש לנו להפסיד.
אם מישהו שאת אוהבת חולה בפרקינסון וקופא במשקופים, פשוט תקני אחד. בעלי ירד מ-10 קיפאונים ביום ומעלה ל-2 או 3. אבל השינוי האמיתי? הפסקתי לפחד בכל פעם שהוא קם. זה שינה לנו את החיים. לשנינו.
קניתי את זה לאשתי. הקיפאון היה כל כך קשה שהיא פחדה לצאת מהבית. אחרי 3 שבועות היא נכנסה איתי לסופר בפעם הראשונה מזה יותר משנה. בלי קיפאון אחד. היא בכתה בחניה. אני בכיתי באוטו. 249.90 ש"ח. זה מה שזה עלה כדי לקבל את החיים שלנו בחזרה.
★★★★★ 5 כוכבים 90% 4 כוכבים 7% 3 כוכבים 2% 2 כוכבים 0% כוכב אחד 1%
המוצר אינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע מחלה כלשהי. התוצאות עשויות להשתנות מאדם לאדם. העדויות והדוגמאות שמופיעות כאן הן חוויות אישיות ואינן מהוות הבטחה שתשיגו את אותן תוצאות. יש להתייעץ תמיד עם איש מקצוע רפואי מוסמך לפני התחלת כל טיפול או תוכנית שיקום חדשה.
מדיניות פרטיות תנאי שימוש © 2026 כל הזכויות שמורות.